קוד הייז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קוד הייז (או קוד ההפקה) היה מערכת של הנחיות הנוגעות להפקת סרטי קולנוע, אשר אומצו מרצון על ידי אגודת מפיקי ומפיצי הקולנוע של אמריקה ("Motion Pictures Producers and Distributors Association" - MPPDA, שהפכה בשלב מאוחר יותר ל"אגודת הקולנוע של אמריקה" - "Motion Picture Association of America" - MPAA), איגוד רב עוצמה הכולל בתוכו את נציגי אולפני הקולנוע הגדולים. בין השנים 1922 עד 1945 עמד בראש האגודה ויל הייז, עורך דין ששימש כאחראי על שירותי הדואר, וכמנהל מסע הבחירות של הנשיא וורן גמליאל הרדינג. הייז, השמרן בדעותיו, הוא שעיצב את הקוד, תכניו ומטרותיו, והקוד קרוי על שמו. הקוד היווה מעין צנזורה פנימית של האולפנים הגדולים, אומץ רשמית על ידי האגודה בשנת 1930, ואכיפתו החלה בשנת 1934. בשנת 1967 נפסקה אכיפת הקוד. הקוד קבע במפורש מה נחשב כמקובל מבחינה מוסרית בהפקת סרטי קולנוע בארצות הברית, ומה נחשב כבלתי מקובל, והיווה את אחד הגורמים המרכזיים בעיצוב הקולנוע ההוליוודי של שנות השלושים והארבעים של המאה ה-20, כמו גם בעיצוב האינטראקציה בינו לבין קהל הצופים שלו.

תוכן עניינים 1 הוראות הקוד 2 היסטוריה 2.1 לפני כניסת הקוד לתוקף 3 תקופת הביניים - 1930 - 1934 4 אכיפה 5 שנות החמישים והשישים 6 סופו של הקוד

[עריכה] הוראות הקוד

קוד ההפקה כלל את העקרונות הכלליים הבאים:

1. אף סרט לא יוריד את התקן המוסריים של צופיו. הסימפטיה של הקהל לא תופנה לצידו של הפשע, החטא, או הרשע.
2. הסרטים יציגו תקנים מוסריים נכונים לחיים, הכפופים אך ורק לדרישות הדרמה והבידור.
3. החוק, חוק הטבע או חוק האדם, לא יוצג באופן מגוחך, ואהדת הקהל לא תופנה לאלו המפרים אותו.

הגבלות מיוחדות נבעו מ"עקרונות כלליים" אלו:

1. עירום וריקודים מפתים נאסרו.
2. לעג לדת נאסר. כהני כל דת לא יוצגו כדמויות קומיות או כנבלים.
3. לא יוצג שימוש בלתי חוקי בסמים, כמו גם שימוש במשקאות אלכוהוליים "כאשר אינו נדרש לצרכי העלילה או הצגת דמות באופן ראוי".
4. שיטות של פשיעה (פיצוח כספות, הצתה, הברחה), לא יוצגו במפורש.
5. התייחסויות ל"סטיות מיניות", ומחלות מין נאסרו, כמו גם הצגתה של לידה.
6. נאסרו מילים וביטויים הנחשבים ל"פוגענים".
7. סצינות של רצח יוצגו באופן שיניא את הצופה מלחקותם בחיים, ורציחות אכזריות לא תוצגנה במפורש. אין להצדיק נקמת דם.
8. קדושת הנישואים וחיי המשפחה תישמר. "הסרטים לא יציגו כי הצורות הנחותות של חיי המין הינן מקובלות". ניאוף ומין לא ראוי, למרות שהם דרושים לעתים לצורכי העלילה, לא יוצגו במפורש או יוצדקו, ולא יוצגו כאופציה אטרקטיבית.
9. לא תוצג מערכת יחסים מינית בין אנשים מגזעים שונים.
10. "סצינות של תשוקה" לא יוצגו כשאינן הכרחיות לקידום העלילה. יש להימנע מ"נשיקות מוגזמות ומלאות תשוקה", כמו גם מכל הצגה שעלולה ל"לגרות את האלמנטים הנמוכים והבסיסיים ביותר".
11. דגל ארצות הברית יוצג רק באופן מכובד, כמו גם עמים זרים וההיסטוריה שלהם.
12. וולגריות, המוגדרת כ"נושאים נחותים, מגעילים, בלתי נעימים, אם כי לאו דווקא מרושעים" חייבת להיות מוצגת באופן התואם את הטעם הטוב. עונש מוות, עינויים, אכזריות לילדים ולבעלי חיים, זנות, וניתוחים יוצגו ברגישות הראויה.

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] לפני כניסת הקוד לתוקף

לאחר פסיקת בית המשפט העליון של ארצות הברית בשנת 1915, בפסק דין "מיוצ'ואל פילם קורפוריישן נ. ועדת המסחר של אוהיו" כי סרטי הראינוע אינם נכללים בתיקון הראשון לחוקה, ומכאן כי הם כפופים למגבלות על חופש הדיבור, החלו ערים שונות לקבוע מגבלות וחרמות על סרטים "בלתי מוסריים", והאולפנים החלו לחשוש מחקיקה פדרלית בנושא.

בתחילת שנות ה-20 טילטלו את הוליווד שלושה סקנדלים גדולים: משפטי רצח של כוכבים כרוסקו ארבוקל, כוכב קומי שהואשם באחריות למותה של כוכבנית בשם וירג'יניה ראפ במסיבת חשק פרועה; רצח הבמאי ויליאם דזמונד טיילור, פרשה שחשפה את הציבור לאורח החיים של כוכבי הקולנוע; ומותו, הקשור לצריכת סמים, של הכוכב וולאס ריד. סיפוריים אלו שאירעו כמעט באותו הזמן, זכו לטיפול סנסציוני בידי העיתונות. נראה כי הם מאשרים את התפיסה שהוליווד הינה בבסיסה מקום בלתי מוסרי, "עיר החטאים".

בבדיקות סטטיסטיות שנערכו בשנות העשרים בארצות הברית חשפו את הנתונים הבאים: כל שבוע נמכרו כ־90 מיליון כרטיסי קולנוע ברחבי ארצות הברית. כ־40 מיליון מאותם כרטיסים נמכרו לקטינים, כ־17 מיליון מהם לילדים מתחת לגיל 14. בסוף שנות העשרים הייתה ארצות הברית מבוהלת מההשפעה הסוחפת של הקולנוע על האוכלוסייה הרחבה, ובמיוחד על הנוער שגדל והתחנך לאורו של המדיום החדש. בשנות השלושים ערכו פסיכולוגים וסוציולוגים מחקרים נוספים, אשר איששו את ההנחה שסרטים משפיעים על ילדים ברעיונות חדשים, בדרכם לפירוש העולם והמציאות, ההתנהגות היום-יומית וההתנהגות המינית.

הלחץ הציבורי הביא בשנת 1922 ליצירתה של ה-MPPDA. האולפנים הגדולים, שיזמו את יצירת האגודה, רצו להקרין תדמית חיובית של תעשיית הסרטים. בראש האגודה הועמד עורך הדין השמרן ויל הייז אשר היה בעבר הממונה על שירותי הדואר בארצות הברית, ומנהל מסע הבחירות של הנשיא וורן גמליאל הרדינג. הייז קרא לאכיפת תקן מוסרי על הסרטים המופקים בהוליווד.

במשך שמונה שנים ניסה הייז לאכוף את סמכותו המוסרית על תעשיית הסרטים, אך לשווא. משרדו של הייז הוציא רשימה של "אל תעשו" ו"היזהרו" בשנת 1927, אך רוב המפיקים התעלמו ממנה.

[עריכה] תקופת הביניים - 1930 - 1934

עם עלייתו של הסרט המדבר בשנת 1927, הורגש צורך בקוד כתוב. קוד ההפקה נכתב בצורה ברורה מראש על מנת לחנך ולתעל את הצופים עפ"י עקרונות פרוטסטנטיים וקתוליים אשר היו בעלי עוצמה באותם שנים.

הקוד אומץ על ידי ה-MPPDA ב-31 במרץ 1930, אך לא נעשו כל תקנות לאכיפתו. התקופה שבין 1930 ל-1934 נחשבת לתקופת ביניים בה אמנם הקוד היה קיים, אך האולפנים התעלמו מקיומו.

עוד בשנת 1933 לעגו האחים מרקס לקוד בסרטם "מרק ברווז" כאשר הראו חדר שינה של אישה, ובו מושלכות נעלי גבר, ופרסות סוס. המדובר ברמיזה מינית המנוגדת לכל כללי הייז, אך כאשר הראתה המצלמה את המיטה עצמה, הסתבר כי ישן בה הארפו מרקס, ולצידו סוס.

ה-MPDDA הגיב לסרטים האלימים שנוצרו בתקופה זו באמצעות חיזוק הקוד. נוספו לקוד הוראות נוספות, ולצד ה-MPPDA פעל אף "לגיון הצניעות הקתולית" אשר קבע איזה סרטים לא ראוי לקתולים לראות.

[עריכה] אכיפה

לאחר שאומץ בשנת 1930 לא נקבעה לקוד מסגרת אכיפה מחייבת. תיקון לקוד מ-13 ביוני 1934 הקים את מינהל קוד ההפקה, שדרש כי כל הסרטים המופקים יקבלו את אישורו בטרם יופצו לקהל. למשך עשרים השנה הבאות, כמעט כל הסרטים המופקים בארצות הברית היו כפופים למינהל זה.

הקוד לא נוצר או נאכף על ידי הרשויות הפדרליות, רשויות המדינות או רשויות מקומיות. למעשה הקוד אומץ מרצון על ידי האולפנים הגדולים על מנת להימנע מצנזורה ממשלתית, ולהעדיף את הצנזורה העצמית המבוטאת בקבלת הקוד.

אכיפת הקוד הובילה לביטולם של מוסדות צנזורה קיימים. סרטים שיוצרו מחוץ לארצות הברית, צונזרו על ידי מינהל המכס של ארצות הברית. כך נמנע, בשנת 1932 הייבוא מהונגריה של הסרט "אקסטזי" בכיכובה של הכוכבת שתהיה ידועה כ הדי לאמאר, אשר הציג סצינות מיניות, בהן נראית לאמאר בחזה חשוף. ערעור לבית המשפט על פעולת המכס נדחה בשל העובדה כי בית המשפט העליון קבע כי הסרטים אינם מוגנים על ידי התיקון הראשון לחוקה.

בראש מינהל האכיפה הועמד פקיד בשם ג'וזף ברין. תחת הנהגת ברין הונהגו כללי אכיפה נוקשים וידועים לשימצה. ברין נהג לשנות תסריטים באופן שהכעיס כותבים ובמאים. עם זאת, דווקא מסגרת נוקשה זאת הובילה לתחכום קולנועי שהוסיף והשתכלל. הצורך להתגבר על האיסורים חייב לעתים דמיון רב. בין השורות התפתח המתח בין הגלוי לסמוי שיצר לעתים סרטים מעניינים ומורכבים דווקא בשל הצורך להערים על הצנזורה.

הפעולה הממשית הראשונה של הצנזורים הייתה בהפקת הסרט "טרזן וזוגתו" משנת 1934, בו הושמטו סצינות עירום קצרצרות, בהן צולמה כפילת גוף לכוכבת מורין או'סאליבן. מקרה נוסף, שהוצג בסרטו של מרטין סקורסזה "הטייס" משנת 2004, הינו הצנזורה על הסרט "פורע החוק" משנת 1943, שהופק על ידי הווארד יוז. המינהל סירב לאשר את הסרט, והסרט לא הוצג במשך שנים, במיוחד בשל העובדה שמסע הפרסום לסרט התמקד בשדיה של השחקנית ג'יין ראסל שהייתה אהובתו של יוז. יוז התעקש, ולבסוף הצליח לשכנע את ברין כי שדיה של ראסל אינם מהווים הפרה של הקוד, ולאפשר את הצגת הסרט ברחבי ארצות הברית. הסרט הוצג לבסוף בשנת 1946 לאחר שלוש שנים אותן בילה יוז בפרסומו, והרצון לצפות בדבר שנאסר על הקהל במשך שלוש שנים הביא להצלחתו הכבירה של הסרט בקופות.

[עריכה] שנות החמישים והשישים

הוליווד פעלה במסגרת מגבלות הקוד עד לשנות ה-60 במהלך "תור הזהב של הוליווד" עד לסיומה, כאשר הסרטים עמדו בפני האיום הגדול מצד הטלוויזיה. היה על הוליווד להציע משהו שישכנע את האמריקנים לצאת מביתם, ואותו דבר מה לא יכול היה להימצא בתוך המסגרת המגבילה של הקוד.

בנוסף לאיום מצד הטלוויזיה, היה האיום הגובר מצד סרטים זרים. סרטים כ"גונבי האופניים" של הבמאי ויטוריו דה סיקה שהציג סצינה בה הגיבורים מדברים עם פרוצות בבית בושת, הביאו למשבר. מצד אחד היה ברור כי המדובר ביצירת אומנות, וכי הסצינה אינה כוללת תוכן מיני או פרובוקטיבי. מצד שני, על פי קוד ההפקה, לא ניתן היה להפיק סצינה דומה בסרט שיוצר בארצות הברית. ה-MPPDA, אשר הפך בינתיים ל-MPAA, דרש כי הסצינה תוסר, ויצר מחלוקת ציבורית.

שיטת הבעלות באולפנים הגדולים נמצאה כנוגדת את חוקי ה"אנטי טראסט" של ארצות הברית, והאולפנים הוכרחו לוותר על הבעלות באולמות ההקרנה עצמם. לא הייתה כל דרך בה יכלו האולפנים להימנע מלהציג סרטים זרים, המפרים את הקוד. שבירת שיטת האולפנים הגדולים הביאה גם לאפשרות ליצירת סרטים עצמאיים בידי גורמים מקומיים שלא ראו עצמם כפופים לקוד.

בשנות השישים, חרם מצד "ארגון הצניעות" כבר לא הבטיח את כשלונו של סרט, והקוד החל להראות כדבר שזמנו עבר. המפיקים הבינו כי יוכלו להתעלם מהקוד, ועדיין להרוויח מיצירת סרטים.

בזמן זה היה צורך בהגמשת הקוד. הקוד עבר שינוי ב-1951, אך לא במטרה להגמישו, כי אם במטרה להקשיחו. מילים מסוימות נקבעו כאסורות, ונושאים נוספים נאסרו. הדבר אך הגביר את ההתנגדות של יוצרי הקולנוע לקיום הקוד.

בשנת 1952 קבע בית המשפט העליון כי לא ניתן לאסור על הצגת סרטו של רוברטו רוסליני "הנס", ובכך נהפכה ההחלטה משנת 1915 לפיה אין תעשיית הסרטים מוגנת על ידי התיקון הראשון לחוקה.

בראש ההתנגדות לקוד עמד הבמאי אוטו פרמינגר אשר סרטיו הפרו שוב ושוב את הקוד בשנות החמישים. סרטו "הירח הוא כחול" משנת 1953 עסק באישה המנסה להתגרות בשני מחזרים, ולהסיתם זה כנגד זה, בעודה מנסה לשמור על בתוליה עד לחתונתה. הסרט השתמש במילים אסורות כ"בתולה", "פיתוי" ו"פילגש" והופץ ללא אישור המינהלת. הסרט "האיש עם זרוע הזהב", משנת 1955 שאף אותו ביים פרמינגר, עסק בנושא האסור של שימוש בסמים. "אנטומיה של רצח" משנת 1959 עסק באונס. סרטים אלו של פרמינגר היו התקפה ישירה על סמכותו של קוד ההפקה, ומאחר שהצליחו בקופה, החישו את ביטולו של הקוד.

בשנת 1954 פרש ג'וזף ברין, והוחלף בג'פרי שורלוק. שורלוק הצהיר, בראיון לעיתונות, כי בכוונתו להביא לגישה רחבה יותר וקלילה יותר באכיפת הקוד.

בשנת 1960 עם הקרנת הסרט "פסיכו" של הבמאי אלפרד היצ'קוק ללא אישור המינהלת, היה ברור כי סמכותו של הקוד אינה קיימת עוד.

[עריכה] סופו של הקוד

בתחילת שנות השישים סרטים בריטיים שהוצגו בארצות הברית הציעו ראיה חדה של המציאות החברתית, שכללה התייחסות לתפקידים מגדריים, ולהומופוביה אשר הפרה את הקוד, אך סרטים אלו הוצגו בארצות הברית. תנועות זכויות האזרח וזכויות ההומוסקסואלים, דרשו בדיקה מחדש של סוגיות הגזע, המיגדר, המעמד והמיניות שהוגבלו על ידי הקוד.

כאשר מונה ג'ק ולנטי לנשיא ה-MPAA בשנת 1966 הוא ניצב בפני בעיה שנגעה לשימוש בשפה בוטה בסרט "מי מפחד מוירג'יניה וולף". ולנטי הציע פשרה. המילה "לזיין" ("screw") הוסרה, אך ביטויים אחרים כ"לדפוק את המארחת" ("hump the hostess") הותרו. הסרט קיבל את אישור המינהלת על אף שהשתמש בשפה שהייתה אסורה בעליל על פי הקוד.

הסרט "יצרים" ("Blow-Up") של מיכלאנג'לו אנטוניוני יצר בעיה אחרת. לאחר שנמנע ממנו אישור המינהלת, הוא הופץ בכל מקרה על ידי אולפני MGM, שהייתה חברה מרכזית ב-MPAA.

האכיפה הפכה לבלתי אפשרית, והקוד נזנח כליל. ה-MPAA עברה לשיטת דירוג, שלמעשה לא הגבילה את הצגתם של סרטים, ולא התערבה בתוכנם. החל משנת 1968 חולקו הסרטים לקטגוריות שהבהירו את תוכנם הבעייתי, והמליצו על הגבלת גיל או הדרכה הורית.