פרשת הרימון בכנסת
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרשת הרימון בכנסת - אירוע שהתרחש ב-29 באוקטובר 1957, בו השליך משה דואק, חולה נפש בן 26, רימון יד בכנסת.
פיצוץ הרימון גרם לפציעתו הקשה של משה שפירא, שר הדתות (שבעקבות האירוע הוסיף לשמו את השם "חיים"), וכן פצע באורח קל את ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, שרת החוץ, גולדה מאיר, ושר התחבורה, משה כרמל. דואק, שגנב את הרימון מצה"ל, לא הספיק לזרוק שני רימונים נוספים שהיו בידו. מניעיו של הזורק לא היו ברורים, אך ככל הנראה נבעו ממצוקה אישית, ולא היו פוליטיים.
מספר ימים אחרי האירוע, ב-2 בנובמבר, התאבד מזכירו הצבאי ומקורבו של בן-גוריון, נחמיה ארגוב, לאחר תאונת דרכים שבה היה מעורב. מחשש לפגיעה בבריאותו של בן-גוריון, שאושפז באותה עת בבית החולים הדסה, הדפיסו מערכות העיתונים מספר קטן של גליונות, במיוחד עבורו, שבהם לא אוזכרה התאבדותו של ארגוב.
להתקפה זו, שכוונה כנגד חברי הכנסת, קדמו מספר התקפות: בשנת 1951 ניסתה מחתרת חרדית קיצונית, "ברית הקנאים", לפגוע בכנסת כמחאה על גיוס הבנות לצה"ל; בשנת 1949 ניסה אברהם צרפתי, עולה חדש מאיראן, לפתוח באש מתת-מקלע סטן על חברי הכנסת והממשלה. סדרני הכנסת השתלטו עליו לפני שהספיק לפתוח באש והוא התגלה כאדם מעורער בנפשו.
משה דואק, זורק הרימון, שב לתודעה הציבורית בשנת 1988, כשהקים את מפלגת "זעם-תרשיש" - מפלגה דתית-מזרחית, שקראה להקמת מכללה על בסיס של תורה ועבודה בנתניה, והתפרסמה בקריאה "נוער-נוער-נוער", אך לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה.
