פרשת אלישבע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פרשת אלישבע היא פרשת סחיטה על רקע שוחד מיני שהופעלה כנגד משה דיין בעת היותו שר הביטחון.

בשנת 1969, בעת מלחמת ההתשה, פנתה צעירה בת עשרים וארבע בשם אלישבע צ'יזס אל שר הביטחון משה דיין וביקשה ממנו לסייע לה בשחרורו מן הכלא של אחיה, שעבר עבירה פלילית כלשהי. דיין קבע לה פגישה ובעקבותיה נוצר קשר אינטימי בינה לבין דיין, שהיה מבוגר ממנה בשלושים שנה. פגישותיהם של השניים היו במלונות פאר בתל אביב. דיין היה אז בשיא תהילתו לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים ולפני הפגיעה בתדמיתו שנגרמה כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים. דיין היה נשוי באותה עת לאשתו רות ובמקביל ניהל קשר זוגי עם מי שעתידה להיות אשתו השנייה רחל. בהמשך הקשר בין דיין לאלישבע, היא החלה להאמין כי דיין מתכוון להתגרש מאשתו רות כדי לשאת אותה לאשה.

אמה של אלישבע, אלפרידה צ'יזס, זממה להפוך את הקשר בין דיין לאלישבע למקור לסחיטה. היא הקליטה את שיחות הטלפון של בתה עם דיין ואספה כל פתק בכתב ידו של דיין. דיין, שלא ראה בקשר עם אלישבע אלא הרפתקה חולפת, אחת מרבות שהיו לו, ניתק כעבור זמן את הקשר עם אלישבע.

כשנותק הקשר פנתה האם אל דיין בדרישה לשלם דמי לא-יחרץ. לאחר משא ומתן שנערך בין עורכי הדין של הצדדים שילם דיין לאם ולבתה סכום של עשרת אלפים לירות.

האם לא הסתפקה בכך וניסתה להרוויח סכום דומה מהשבועון "העולם הזה", שעורכו אורי אבנרי היה מבקר חריף של דיין ושל עסקי העתיקות שלו. השבועון פרסם את הסיפור בהמשכים בשלושה גליונות רצופים בסוף שנת 1971. "העולם הזה" ראה בפרשה סמל להתנוונות הנהגת המדינה ולהתדרדרותו של דיין, לא מבחינה המוסר האישי של דיין, אלא מאופן הבילוי של דיין במלונות פאר, בתקופה ביטחונית סוערת ורבת נפגעים מבין חיילי צה"ל, ויתרה מזו משום שהדבר היה כרוך בסיכון ביטחוני, מאחר שדיין קיים התייעצויות ביטחוניות חסויות בטלפון בנוכחות אלישבע.

סיפור הפרשה נתגלגל גם לשבועון הגרמני "שטרן", שפרסם עליו כתבה ארוכה בצירוף תצלומים.

בישראל נתקלה הפרשה בקשר של שתיקה, פרט לפרסום ב"העולם הזה". בקרב הציבור הרחב לא הצליחו מעלליו המיניים של דיין לפגוע בתדמיתו. הדבר אף לא בא כהפתעה לציבור, לאחר שכבר בשנת 1963 פרסמה הדסה מור את ספרה "דרכים לוהטות" ובו תיאור הרומן שהיה לה עם משה דיין בעת ששניהם היו נשואים לבני זוג אחרים, ונכללו בו אף תיאורים אינטימיים חושפניים. נהפוך הוא, דבר הפרשה התקבל בציבור כסממן לגבריותו של משה דיין והתעלמותו מן המוסכמות. תדמיתו של דיין לא נתערערה אלא כשנתיים לאחר מכן, בעקבות מלחמת יום הכיפורים.