פרעות קישינב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פרעות קישינב התרחשו בשנת 1903 בעיר קישינב, אז עיר בחבל בסרביה שסופח לאימפריה הרוסית ב-1812 וכיום בירתה של רפובליקת מולדובה, אחת מחבר המדינות העצמאיות שהוקמו לאחר התפרקותה של ברית המועצות בשנת 1991.

הפוגרום פרץ על רקע של אנטישמיות שהופצה בעיר במשך שנים, על ידי העיתונות, ובעידוד שר הפלך בבסרביה פון ראאבן, מפקדי הצבא והמשטרה המקומיים, וגם גורמים בשלטון המרכזי ובראשם שר הפנים הרוסי פון פלאבה. הפוגרום פרץ בעקבות עלילת דם שלפיה יהודים הואשמו ברצח נער נוצרי למטרות דתיות. בקישינב הופיעו בריונים שקראו "מוות ליהודים" והפיצו כרוזים שנכתב בהם, כי הצאר ניקולאי השני התיר לפגוע ביהודים לכבוד חג הפסחא. הפרעות נמשכו יומיים בתאריכים 6 ו-7 באפריל, והשתתפו בהם פורעים מכל שכבות הציבור הרוסי. 49 יהודים נרצחו, מאות נפצעו, ואלפי בתים וחנויות נשדדו ונהרסו. פוגרום קישינב הצטיין במספר גדול של אבידות בנפש ובאכזריות מבחילה מצד הפורעים, שהתעללו בקורבנותיהם ועינו אותם בכל מיני עינויים. במקומות שהיהודים ניסו להגן על עצמם, עצרה המשטרה את המתגוננים, דבר שעודד את הפורעים.

הפוגרום האכזרי זעזע את היהודים, ובעקבותיו כתב חיים נחמן ביאליק את הפואמה "בעיר ההרגה" וכן את שירו המפורסם "על השחיטה".

השיר "בעיר ההריגה" הודפס לראשונה תחת השם "משא נמירוב" בעיתון "הזמן" בעריכת בן ציון כ"ץ, בעיר פטרבורג. שינוי השם והשמטת מספר שורות בשיר היו דרושים על מנת לקבל את אישור הצנזור, היהודי המומר לנדאו, לפרסום השיר. בתחילה הגיב ביאליק בכעס רב על השמטת השורות, ובהמשך קיבל את השינוי בהבנה ואישר את פרסום השיר. השיר תורגם לרוסית על ידי זאב ז'בוטינסקי, וכך הגיע לידיעת הקהל הרחב כולל הקהל היהודי שאינו קורא עברית. בספרו של דן מירון אפשר למצוא את שני נוסחי השיר והשוואה ביניהם.

הפוגרום שימש נקודת מפנה, ובעקבותיו גדל זרם ההגירה לארצות הברית והעלייה לארץ ישראל. עד הפרעות ניסו יהודי ארצות הברית להתנער מיהודי רוסיה, שהיו ברובם שומרי מצוות ולא התאימו לתדמית ה"משתלבת" שניסו יהודי ארצות הברית לטפח. לאחר פרעות קישינב, הבינו יהודי ארצות הברית כי הם חייבים לסייע לאחיהם יהודי רוסיה.

פוגרום זה שיכנע את בנימין זאב הרצל להציע בקונגרס הציוני השישי את תוכנית אוגנדה כפתרון למצוקת יהודי רוסיה.

ב-19 באוקטובר 1905, פרע שוב המון מוסת ביהודים. הפעם, כ-200 יהודים היו מאורגנים בקבוצה להגנה עצמית, אך רק למחציתם היו אקדחים. 29 יהודים נהרגו, ועשרות נפצעו, אך הפעם, גם פורעים רבים נהרגו.