סיקור מות סטלין ב"על המשמר"

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

סיקור מות סטלין בעל המשמר – בתחילת מרץ 1953 הגיעו הידיעות על גסיסתו של מנהיג ברית המועצות, יוסיף ויסריונוביץ' סטלין. ב-5 במרץ מת סטלין. בעודו על ערש דווי ולאחר מכן, עם היוודע מותו, היה הסיקור החדשותי במערב עוין לסטלין והזכיר את עריצותו ואת רצחנותו. שונים היו פני הדברים בשמאל, בעולם ובארץ, אשר מותו של סטלין עורר בו תחושה של אבל כבד ואובדן. בארץ היו שותפים לאבל לא רק אנשי מק"י, נאמניה המסורתיים של מוסקבה, אלא אף אנשי מפ"ם הציונית, לימים אבן מאבניו של המערך. על אף ביקורת מסוימות על מדיניות ברית המועצות, בפרט על יחסה לציונות, עדיין ראו אנשי מפ"ם אותה ואת מנהיגיה כמשואה למה שכינו "העולם המתקדם" ותמיכתו בעניינים ציוניים בעבר.

עם מותו זכה סטלין לסופרלטיבים מופלגים בבטאון מפ"ם, "על המשמר", והושמעו ביטויי צער וכאב על הסתלקותו. עם זאת, דווקא בביטוי "שמש העמים" לא נעשה שימוש, בניגוד למיתוס.
ביטויי הצער על מות סטלין הושמעו על אף שרצחנותו לא הייתה בגדר סוד (למרות שהיקפה המלא התגלה רק לאחר מותו) ועל אף שרבים במערב היו משוכנעים, אז והיום, שסטלין, שזמן קצר קודם לכן יזם את משפט הרופאים, עמד לפני מותו להמיט פורענות גדולה על יהדות ברית המועצות. במפלגת השמאל השלטת מפא"י, אשר קברניטיה בחרו להתקרב למערב, לא היה, לעומת זאת, היחס למותו של סטלין רגשני, בלשון המעטה.

התנערותו של העולם הקומוניסטי ממורשת סטלין, שבאה לידי ביטוי רב עוצמה בנאום הסודי של ניקיטה חרושצ'וב ומשפט ההיסטוריה, הביאו את מנהיגי מפ"ם אז להביע לימים חרטה על היחס המעריץ לסטלין. בימין מוזכר עד היום בלעג הסיקור של מות סטלין, כפי שבא לידי ביטוי ב"על המשמר".

[עריכה] הרקע

כבר ב-1951, עם מאסרו של מרדכי אורן בפראג, ספגה מפ"ם מהלומה בקשריה עם העולם הקומוניסטי. אף על פי כן, נאמנותה לגוש המזרחי לא התערערה. בתחילת 1953, עם היוודע דבר משפט הרופאים, העלילה לפיה רופאים יהודים זממו להרעיל את מנהיגי ברית המועצות, הביע "על המשמר" תמיהה על הנסיון לקשר את "ההאשמות החמורות" אל התנועה הציונית בכללותה. עם זאת, גינה העיתון את "המסקנה הנחפזת והבלתי שקולה, המוצאת לה בימים אלה מהלכים בעתונות ובדעת הקהל בישראל, כאילו משמש משפט הרופאים הממשמש ובא סימן למפנה פטאלי ביחסו של עולם המהפכה אל העם היהודי".

מאוחר יותר, כאשר נותקו היחסים עם ברית המועצות, בעקבות פצצה שהונחה בצירות הסובייטית, הגישה מפ"ם אי אמון בממשלה, "מבלי להתעלם מהרקע ביחסה האנטי-ציוני של ברית המועצות אלינו", הכריזו מנהיגי מפ"ם, "אין הכנסת יכולה לפטור את הממשלה מאחריותה היא בעד השתלשלות הדברים לאחר שהממשלה נטשה מדיניות של אי הזדהות ונייטרליות, נקטה קו של השתעבדות גוברת והולכת למערב ועודדה הסתה נגד ברית המועצות". על נאמנותם לשלטון סטלין זכו אנשי מפ"ם, כמו גם יריביהם במק"י, לקיתונות של לעג ממפא"י וממפלגות אחרות.

אנשי מפ"ם תלו את תמיכתם באותה תקופה בברית המועצות ובסטלין לא רק מבחינת האידאולוגיה הסוציאליסטית הרדיקלית, אלא גם מבחינה יהודית-ציונית, כשראו בברית המועצות כמעצמה שניצחה את גרמניה הנאצית במחיר דמים כבד מאוד ובקבלתה אל שטחיה כמיליון יהודי מזרח אירופה בזמן הכיבוש הנאצי והצלתם בשואה, ובעזרתו של סטלין להקמת מדינת ישראל, בהיותו הראשון ממנהיגי המעצמות שתמך בתוכנית החלוקה ובקבלתה באו"ם ובהיותו ספק הנשק היחיד כמעט ליהודים במלחמת העצמאות.

[עריכה] סיקור מות סטלין

עם היוודע מצבו האנוש של סטלין כתבה מערכת על המשמר תחת הכותרת "לשלום נושא השלום":

"מעטות היו הופעותיו של סטלין בזמן האחרון, אך כל פעם שנשא את קולו, בישרו דבריו שלום לעולם. בכל הופעה, בכל ראיון ובכל נאום חזר בלי הרף וללא ליאות על התזה הפשוטה והאמיתית: המלחמה אינה הכרח. אפשרי קיום מקביל של שני המשטרים... לפיכך הקיפה החרדה לשלום האיש את כל האנושות המייחלת לשלום ולביטחון".

ביום ראשון, 8 במרץ, כאשר נודע על מותו של סטלין, הכריז העיתון:

"אבל כבד שורר בכל ארצות הסוציאליזם ובלב כל איש שוחר שלום בתבל כולה... שבק חיים המנהיג הגדול, אשר בהנהגתו הייתה רוסיה הישנה למעצמה תעשייתית כבירה. הונחו היסודות האיתנים לחברה אל מעמדית, חוסלו המעמדות המנצלים, נהדפה מתקפת הדמים של הפאשיזם, הוחל במעבר אל הקומוניזם. בוצר מבצר השלום והסוציאליזם בעולם – ברית המועצות".

מודעת אבל של מפ"ם שפורסמה בעיתון הכתירה את סטלין, בין השאר, כ"קברניט תנועת השלום בעולם" ומותו תואר כ"אסון".

פועלו של סטלין, "הקברניט והמצביא", "יורשו של לנין וממשיך גאוני של מפעלו ההיסטורי" תואר כ"נקודה ארכימדית לשינוי פני העולם ומהלך ההיסטוריה". בפרט צוין חלקו במאבק בנאציזם. הפובליציסט אברהם תרשיש שיבח במאמר ארוך את תכונותיו הייחודיות של סטלין: "עמל שקדני, כישרון עבודה, יציבות בלתי נתונה להברקות 'גאוניות', בהירות שיפוט, רצון פלדה". תרשיש לא נמנע מלרמז לביקורות על שלטון האימים הסטאלינסטי ולפטור אותן בנימת זלזול:

המבקרים את דרכי ההגשמה הסוציאליסטית הקשורה בשמו של סטלין, אינם יכולים להראות דוגמה אחרת של הגשמה סוציאליסטית בממדים דומים לאלו של ברית המועצות, הגשמה אשר הייתה ודאי מלווה חבלי יצירה ומכאובי לידה של משטר חדש. רק שוטים רומאנטיקונים ואווילים פוליטיים הוגים במהפכה כאילו היא יכולה לבוא לעולם ללא כאבים וללא יסורים גדולים. ורק אנשים שהתחממו אי פעם לאורם של רעיונות מהפכניים בטרם נהיו למעשה הגשמה נרתעים ממציאות מהפכנית ומתחילים לחשב מחדש חשבון המהפכה: 'האם מוטב שלא באה משבאה?'

אנה מוביל חשבונם? לעיוורון של הגנה על המשטר הקאפיטליסטי כמות שהוא היום. הם חוזרים אל חיק הקאפיטליזם כאל מפלט אחרון מה"ברבאריות הקומוניסטית" ואינם מסוגלים לראות שפלותו, הפליותיו, חטאיו, אימותיו, את השואה שהמיט ועלול להמיט על העולם ועל התרבות האנושית".

תרשיש פיקפק אם ניתן היה להשיג את הישגיו הגדולים של סטלין ללא "שלטון יציב המכוון הכול ביד שקודה למטרה אחת" ולעג ל"אידאל הדמוקרטי של הבורגנות".

עם זאת, "על המשמר" היה מוכן לבוא חשבון עם סטלין, אם כי בעדינות, על משגה אחד: זלזולו בלאומיות היהודית, שאותה ראה כ"רוח רפאים". בנימה של סניגוריה ציין כי סטלין עצמו לא היה עקבי בעמדה זו ולראיה – תמיכתו בהקמת מדינת ישראל, והביע תקווה כי ממשיכיו של סטלין יציגו גישה חדשה.

העיתון תיאר בהתרגשות את עצרת הזיכרון לסטלין שבה תמונתו מוסגרה בשחור והבימה קושטה בסרט: "לעד יחי זכרו של סטלין – נושא דגל השלום ועצמאות העמים". "בקום כל הקהל הגדול על רגליו נוגנה מנגינת אבל".

אחרי ימי אבל ספורים שב העיתון לענייניו הרגילים, אך זכרו של סטלין לא ננטש. עם ציון השנה למותו, אחר הבעת מחאה על ניצול עצרת מק"י לזכר המנהיג כדי לתקוף את מפ"ם, שב והקדיש "על המשמר" מאמר נרחב לדמותו ולמורשתו של מי ש"נגזר עליו לחדש ולהתאים את תורתו של לנין להתפתחות שהלכה לא בדיוק לפי הקצב והדרך שאותם חזה לנין".

"על המשמר" ציין שמאז מותו של סטלין החליף סגנון ההנהגה הקולקטיבי סגנון שלטון של איש אחד, אך מיהר להוסיף, אולי מחשש שהערה זו תתפרש כביקורת סמויה על אופי השלטון בעבר, שסטלין עצמו הכשיר את הקרקע לשינוי זה. אחרי סקירה ארוכה שחזרה בחלקה על דברים שנכתבו בעבר, הייתה מעין התנצלות על קוצר היריעה: "לא נגענו במאמר זה אלא כמה שטחים במפעלו הגדול של סטלין, אך גם זה דיו להוכיח, כי מובטח לו מקום כבוד וזוהר בתולדות שחרורו של המין האנושי מכבלי הפיגור, הניצול והדיכוי".