סאייו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הסֵאִייוּ (seiyū, 声優), הוא שחקן קול יפני. הסאייו עובדים ברדיו, בטלוויזיה ובסרטים, בדיבוב סרטי חוץ ליפנית, בקריינות, ובדיבוב דמויות באנימה ובמשחקי וידאו. בישראל, השימוש הנפוץ למילה "סאייו" הוא בהתייחסות לשחקנים יפנים המדבבים דמויות בסדרות האנימה.
כיום, יפן מפיקה 70% מסדרות האנימציה בעולם. בזכות תעשיית האנימציה הפורה ביפן, הסאייו זוכים לתהילה ברמה בינלאומית ויש להם קריירות ארוכות ומצליחות כמדבבים. לסאייו יש שליטה גדולה יותר על הקריירה שלהם מאשר מדבבים בארצות אחרות. ביפן יש אפילו מוסדות התומכים בכיוון הקריירה, כ-130 בתי ספר לסאייו והרכבים של שחקני קול שעובדים ישירות עם חברות שידור וסוכנויות. קוריאה, שם תחנות השידור מעסיקות הרכבים של שחקני קול, היא הארץ היחידה עם מערכת דומה לשחקני הקול.
הסאייו, פורצים לעתים קרובות גם לתחומי המוזיקה והמשחק. במקרים רבים הם גם מושכים קהל מעריצים אדוק, שיצפה במופעים במיוחד בשביל לראות את הסאייו משחק או שר. סאייו פופולרים, ובמיוחד סאייו נקבות כמו מגומי האיאשיבארה, קיקוקו אינואה ואיה היסאקאווה, זוכות לקהל מעריצים נרחב מכל העולם.
תוכן עניינים |
[עריכה] שחקנים וסאייו
בתחילה, נחשב דיבוב להופעה של שחקן המשתמש רק בקולו ותו לא. שחקנים אלו כונו בדרך כלל "שחקני קול" (koe no haiyū, 声の俳優). למען הנוחות, המושג קוצר, מחיבור של הקנג'י הראשון והאחרון, לסאייו. מסיבה זו, שחקני קול קשישים סולדים מלהקרא סאייו, משום שבתקופתם למושג הייתה קונוטציה שלילית וממזערת. לדוגמה, הסאייו המפורסם צ'יקאו אוטסוקה, צוטט: "אנחנו שחקנים. אפילו אם הופעה דורשת רק שימוש בקול שלנו, אנחנו עדיין שחקנים, ומשום כך אין זה נכון להתייחס אלינו רק כשחקני קול לא?". הוא התנגד נחרצות למגמה של הפרדה בין שחקנים וסאייו, אפילו עם הופעתם של סאייו שלמדו לשחק רק עם קולם ומעולם לא דרכו בתיאטרון.
יש שלושה גורמים עיקריים המפרידים בין שחקנים וסאייו.
- 1. העלייה המקצועית של הסאייו בתקופת הזהב של התסכיתים ביפן.
- 2. הפופולריות העולה של הטלוויזיה:
עקב החוסר בסרטים ודרמות תוצרת יפן, רשתות הטלוויזיה הוכרחו לשדר בעיקר תוכניות זרות. הדרישה לסאייו שידובבו את הסדרות ליפנית גדלה.
- 3. ההצלחה הגדולה בשוק האנימה העולמי, שיצרה גלים של כשרונות צעירים שמטרתם הייתה כעת להפוך לסייאו ולא לשחקנים.
[עריכה] היסטוריה
משחק קול היה קיים ביפן מאז הופעתו של הרדיו. עם זאת, רק בשנות השבעים המושג סאייו הפך לרווח, רבות בזכות הפופולריות העצומה של האנימה "חלוצי החלל" (Space Battleship Yamato). עפ"י ראיון עם סוכן כישרונות, "מאז חלוצי החלל, המילה סאייו הפכה לנפוצה, בעבר שחקן או שחקנית שהציגו עצמם כסאייו נשאלו לעתים קרובות 'אתה מתכוון שאתה עובד בסופרמארקט סאייו (רשת סופרים מפורסמת)?'".
[עריכה] תקופת התסכיתים
ב-1925 "חברת שידורי טוקיו" החלה שידורי רדיו. באותה שנה, 12 תלמידים, שהתמקדו בהופעות של קול בלבד, הפכו לשחקני הקול הראשונים ביפן, כשתסכית חדש החל שידור. הם התייחסו אל עצמם כסאייו, אבל באותם ימים הם כונו בעיתונות כ"שחקני רדיו" (radio yakusha, ラジオ役者).
תקופה חדשה החלה ב-1941 כש-NHK (מערכת השידור הציבורית של יפן) פתחה תוכנית אימונים לציבור המתמחה בלימוד משחק לתסכיתים. ב-1942 "הרכב הדרמה של שידורי טוקיו" פתחה בהופעתה הראשונה. זאת הייתה הפעם השנייה שנעשה שימוש במושג סאייו והמושג הפך לנפוץ יותר, אם כי עדיין בקנה מידה קטן יחסית.
יש מספר תאוריות מי טבע את המושג "סאייו". תאוריה אחת אומרת שאויהאשי טוקוסאבורו, כתב של העיתון "יומיורי", טבע את המושג. תאוריה אחרת אומרת שטאטסו אואוקה, מפיק ב-NHK חשב על המילה.
בתחילה, סאייו, כמו בהרכב הדרמה של שידורי טוקיו וחברות דומות, התמקדו רק בתסכיתים, אך עם התפתחותה של הטלוויזיה, המושג קיבל משמעות נוספת של דיבוב אנימציה.
[עריכה] שנות ה-60: בום הסאייו הראשון
ב-1961, בימיהם המוקדמים של שידורי הטלוויזיה המסחריים, החלה ירידה בכמות הסרטים היפנים הזמינים לתחנות הטלוויזיה. עקב כך, בשנות ה-60 יובאו הרבה סדרות וסרטים זרים ליפן ודובבו ליפנית לשידורי הטלוויזיה.
בתחילה, NHK בחרה לתרגם תוכניות זרות, אך בזמן קצר דיבוב ליפנית הפך לסטנדרטי. הדבר הגדיל את הפופולריות של הסאייו. במרכז של בום הסאייו הראשון, עמדו שחקנים כמו נאצ'י נוזאווה, שהפכו למפורסמים בזכות דיבוב חוזר ונשנה של אותם שחקנים זרים. רשתות השידור אסרו על שחקני הסרטים לדובב סרטים זרים לטלוויזיה ושחקני הטלוויזיה חויבו בהסכם דומה. הדבר גרם לאולפנים לפנות בעיקר אל שחקנים מהרדיו או מסגנון ה"שינגקי" (סגנון תיאטרון המבוסס על הנאטורליזם המערבי).
התוכנית המדובבת הראשונה ביפן הייתה פרק של הסדרה המצוירת האמריקאית "סופרמן" ב-9 באוקטובר 1955 והתוכנית הלא-מצוירת הראשונה שדובבה הייתה "הבוקר ג'י-מן" ב-1956. שניהם דובבו בשידור חי. התוכנית הראשונה שדובבה לפני השידור הייתה "ההרפתקאות של ילד הטלוויזיה" ב-8 באפריל 1956.
[עריכה] שנות ה-70: בום הסאייו השני
בסוף שנות השבעים, בעקבות ההצלחה הגדולה בעולם האנימציה, הפכו הסאייו ובמיוחד הסאייו הזכרים לפופולריים במיוחד. אקירה קאמיה, טורו פורויה וטושיאו פורוקאווה היו הראשונים להתאחד וליצור להקה, "סלפסטיק", ולהופיע חי. הרבה סאייו אחרים הוציאו אלבומים משלהם. ב-1979 תוכניות רדיו המציגות סאייו כדי-ג'ייס הפכו לפופולריות מאוד ובערך באותה תקופה מגזיני האנימה הראשונים יצאו לאור. המגזין "אנימג'" היה הראשון לפרסם מאמרים על התפתחותם של הסאייו מאנונימיים לכוכבים. בעקבותיו, מגזינים אחרים החלו לפרסם מידע ורכילות על הסאייו. היה זה אחד הגורמים העיקריים שדחף מעריצי אנימה צעירים לשאוף להפוך לסאייו. הדבר גרם לעלייה פתאומית במספר התלמידים בבתי ספר מקצועיים לסאייו. בפעם הראשונה, הסאייו היו אנשים צעירים שחלמו להפוך בדיוק לכך, בניגוד לשחקני תיאטרון ודרמה שהופיעו כתחביב. הבום הזה נמשך בערך עד אמצע שנות ה-80.
[עריכה] שנות ה-80: תקופת הביניים
ב-1989, חמשת הסאייו שכיכבו בסדרת האנימה "לוחמי רונין" (נוזומו סאסאקי, טאקשי קוסאו, הירושי טאקמורה, טומוהירו נישימורה ודאיקי נאקאמורה) יצרו את להקת הבנים שנקראה "NG5". הלהקה צברה פופולריות רבה, עד לרמה בה היא זכתה בסרט תיעודי משל עצמה. עם זאת, ההצלחה של NG5 לא התפשטה לקבוצות סאייו אחרות.
בתקופה זו, חברות הפקה של סאייו החלו לספק גם קורסי לימוד ספציפיים ללימוד דיבוב באנימות.
[עריכה] שנות ה-90: בום הסאייו השלישי
בשונה מהבומים של שנות ה-60 וה-70, אשר התרכזו סביב מדיה ציבורית, כגון טלווזיה, הבום של שנות ה-90 התרכז סביב מדיות אישיות יותר, כגון תוכניות רדיו, אובות, חידוני טלוויזיה, אירועים ציבוריים וכמובן האינטרנט. בשנות ה-90 פורסמו מגזיני הסאייו הראשונים, "סאייו גראד פריקס" ו-"וויס אנימג'". הסאייו השיגו קהל מעריצים חדש הודות להפצת השירים שלהם ברדיו והמכירות של התקליטים שלהם עלו בצורה דרסטית. בדומה לבום השני אז רבים מהסאייו התפרסמו כדי-ג'ייס, הפעם חברות הקלטה נתנו חסות לתוכניות רדיו בהנחיית סאייו. מגומי האיאשיבארה, הקירו שיאינה ומאריקו קודה היו הדוגמאות הראשונות לטרנד זה.
כשמשחק קול הוכר לשעשועי הטלוויזיה, הסאייו הפכו לידועים בכל המדינה. כתוצאה מכך, אותו סאייו היה מופיע בסדרה של אירועים הקשורים לשעשועי הטלוויזיה והופעות ברדיו המבוססות על המשחק הטלוויזיוני כדי למשוך קהל מעריצים.
במחצית השנייה של שנות ה-90, ההצלחה בעולם האנימציה ביפן הגדילה את מספר תוכניות האנימה שהופקו באזור טוקיו. עם הפצתו של האינטרנט ברחבי יפן, יכלו כעת המעריצים למצוא מידע בקלות על הסאייו האהובים עליהם.
