נטל ההוכחה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש לפשט ערך זה הערך מנוסח באופן טכני מידי, וקשה להבנה לקהל הרחב. יש להוסיף לערך זה מבוא אינטואיטיבי שיסביר את הרעיונות והמושגים בערך בצורה פשוטה יותר, רצוי בליווי דוגמאות. אם אתם סבורים כי הערך אינו ברור דיו או שיש נקודה שאינכם מבינים בו, ציינו זאת בדף השיחה שלו. יש לציין כי ערכים מדעיים רבים מצריכים רקע מוקדם. |
 |
יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: סגנון משפטולוגי ולא אנציקלופדי. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. |
'נטל ההוכחה' הינו מונח משפטי, החל - הן במשפט אזרחי והן במשפט פלילי - והבא לקבוע כללים, בשתי שאלות עיקריות:
- על מי במהלך המשפט מוטלים החובות: ראשית- לשכנע בצדקת טענה, ושנית- להוכיח את תוכנה;
- מי יזכה בדין, בתום המשפט, בייחוד במצב בו מאזניי הצדק מעויינות;
תוכן עניינים |
[עריכה] רכיבי 'נטל ההוכחה'
עיונית, מבחינה פסיקת בתי המשפט, במסגרת המושג 'נטל ההוכחה', בין שני כללים -
- "חובת השכנוע" - הוא הנטל העיקרי - העוסק בחובת צד למשפט לשכנע בצדקת טענתו, ומתי -אם בכלל- עובר נטל זה לצד שכנגד;
- "חובת ההוכחה" או "חובת הבאת הראיות" - הוא הנטל המשני - העוסק בחובת צד במשפט להוכיח את תוכן טענתו באמצעות ראיות קבילות מהימנות ומספיקות;
המשפט מבדיל היטב וקובע כללים שונים לגבי החובות ומהותם בין המשפט האזרחי לבין המשפט הפלילי.
[עריכה] 'נטל ההוכחה' במשפט האזרחי
-
ערך מורחב – המוציא מחברו עליו הראיה
ככלל, במשפט האזרחי, 'נטל ההוכחה' רובץ על הטוען טענה, עליו הן לשכנע בצדקת טענתו והן להוכיחה ב ראיות קבילות ומהימנות.
לכתחילה, המשפט האזרחי מטיל את על התובע הן את 'חובת השכנוע' והן את 'חובת הבאת הראיות' להוכחת תביעתו. מבחינת 'חובת השכנוע' על התובע רובץ הנטל לשכנע בצדקת טענותיו. בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, לאמור: שבידו עילת תביעה לכאורה, שלא התיישנה, המוכחת בראיות, קבילות, איכותיות ומספיקות בעיני החוק. עשה כן תתהפך 'חובת הבאת הראיות' על הנתבע להוכחת טענותיו, אם כי לא בהכרח תתהפך 'חובת השכנוע' אשר תמשיך לרבוץ על התובע. לעתים, יהא רשאי התובע, להעזר, בחזקות משפטיות, כתחליף לראיות, על מנת להפוך את 'חובת ההוכחה' על הנתבע, ולעתים את 'חובת השכנוע' (למשל כשמתקיים הכלל 'הדבר מדבר בעד עצמו' בדיני נזיקין).
על הנתבע, מצידו, מוטלת החובה, להוכיח את טענותיו, על מנת להדוף את טענות התביעה, ולבסס את הגנתו. לעתים, כשמתהפך במשפט אזרחי 'נטל השכנוע' על הנתבע, אזי חלה עליו החובה - לא רק להוכיח את טענותיו - אלא אף לשכנע בנכונות גירסתו היריבה, במידה מסתברת יותר מאשר זו של התובע, על מנת לזכות בדין.
ומי ינצח בסוף המשפט?
במשפט אזרחי, משתמש בית המשפט להכרעת המשפט באמת מידה של "מאזן ההסתברויות". כלומר, בעל-הדין שיזכה במשפט הוא זה שישכנע את בית המשפט, כי נכונות גירסתו מסתברת יותר מזו של יריבו. לשון אחר, בית המשפט יעדיף, בתום המשפט, את הגרסה, שהסתברות נכונותה הינה יותר מ- 50%.
היה ובתום המשפט, נותרו המאזניים מאוזנות, כך שבית המשפט אינו יכול לקבוע איזה מן הגרסאות מסתברת יותר, לפי כל הכללים המשפטיים ודיני הראיות, יכריע את המשפט בהתאם לקביעה 'על מי מוטל נטל השכנוע'. היה ונותר נטל השכנוע על התובע - יפסיד הוא בדין, עבר נטל השכנוע במהלך המשפט אל הנתבע שלא הביא די ראיות להוכחת גירסתו - יחויב הוא בדין.
[עריכה] 'נטל ההוכחה' במשפט הפלילי
המשפט הפלילי מאופיין בכך שבמשפט הצדדים, משני צידי המתרס, הינם המדינה - כמאשימה, והפרט - כנאשם. מצב זה, נעדר בעליל, איזון ושוויון. המאשימה, כרשות שלטונית, הינה בעלת הכח האמצעים והיכולת, להאשים להרשיע ולאכוף את חוקי המדינה. לעומתה עומד הפרט, כמעט חסר אונים, שאין בידיו את עוצמת השלטון, ואין בידיו את הכלים הבלתי מוגבלים שבידי המדינה. אי לכך, נקודת המוצא מורה על אי-שוויון אינהרנטי בהליך הפלילי המשפיע על הדיון הפלילי בכללותו.
לאיזון אי-השוויון הבסיסי בהליך הפלילי בין המדינה לנאשם נקבעו מספר כללים מאזנים מבטלים או מפחיתים את אי השוויון - ביניהם ניתן למנות את "חזקת החפות מפשע", הגברת 'נטל ההוכחה' על המדינה, ועוד.
לדוגמה, 'חזקת החפות מפשע', כחזקה מן הדין מניחה, כנקודת מוצא יסודית בכל הליך פלילי ולכל אורכו, בו מחויב בית המשפט, כי כל פרט בחברה - לרבות מעוכב לחקירה, חשוד, נאשם, מורשע בדין בעבירה אחרת - הינו חף-מפשע עד אשר תוכח אשמתו על ידי המדינה, מעבר לספק סביר, וזאת בפסק דין חלוט. כל עוד לא עמדה המדינה בנטלים אלה אדם נהנה מחזקת החפות ואף ייצא זכאי בדין.
ולענייננו, 'נטל ההוכחה' במשפט פלילי רובץ על המאשימה לכל אורך המשפט, והיא אינה מתפרקת מחובותיה הכרוכות בו - 'חובת השכנוע' ו'חובת הבאת הראיות' - אלא בתום המשפט, וזאת אך ורק בפסק דין חלוט המרשיע את הנאשם. על המאשימה מוטלת 'החובה לשכנע' את בית המשפט באשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר, ולשם כך עליה להביא ראיות, קבילות, באיכות בעוצמה, שתניח ודאות, ולמצער הסתברות קרובה לוודאי, כי הנאשם ביצע את המעשה הפלילי המיוחס לו.
גם לאחר שהמדינה עומדת ב'חובה להוכיח' את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר, לא סר חינה של חזקת החפות מפשע העומדת לנאשם, והמאשימה לא מתפרקת מ'נטל השכנוע' הרובץ עליה, וזאת עד תום המשפט. בשלב הביניים - שהמדינה הוכיחה לכאורה את ביצוע העבירה על ידי הנאשם - עוברת לנאשם 'חובת ההוכחה' בלבד, להוכיח את גרסתו. באיזו מידה? להבדיל מהמאשימה, אין הנאשם נושא ב'חובה להוכיח' את טענותיו מעבר לספק סביר, ודי לו, שיעמוד באמת המידה שבמשפט אזרחי, קרי שיוכיח כי גירסתו מסתברת יותר, וזאת על ידי מתן הסבר ברור וראציונלי למעשהו, שלא דבק בו פליליות, על מנת לעורר את ה"ספק הסביר", שדי בו כדי לזכותו. וכך בא הדבר לידי ביטוי בפרשת פודמסקי:
-
- "הביאה הקטיגוריה דברי הוכחה אשר יש בהם, לכאורה, כדי להעלות את ההנחה, כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת אליו, עוברת לשכמו של הנאשם החובה להמשיך בהבאת דברי הוכחה מצדו הוא. בשלב זה - ואף לא בשום שלב אחר - אין עליו להוכיח את חפותו מפשע; כל מה שמוטל עליו הוא: לתת דברי הסבר להנחה אשר עלתה מתוך הוכחותיה של הקטיגוריה. נתן הסבר המתקבל על הדעת, אך השופט אין בידו להחליט אם יקבל דברי הסבר אלה או ידחם - כלומר: אינו מוכן להכריע אם דברים אלה נכונים הם או לא - עליו לזכותו מפני הספק. נתן הנאשם הסבר מתקבל על הדעת, אך השופט אינו מאמין בדברי הסברו, או הסברו אינו מתקבל על הדעת, או לא נתן כל הסבר, שוקל השופט את כל המסיבות ואת כל דברי ההוכחה - בשוותו לנגד עיניו תמיד את הכלל היסודי והראשי, היינו: כי חובת ההוכחה רובצת על שכמה של הקטיגוריה עד סוף כל הסופות - ואז הוא רשאי - אך אינו מצווה - לחייב את הנאשם בדין".
[עריכה] לקריאה נוספת
- השופט יעקב קדמי, "על הראיות", (הוצאת דיונון, תל אביב), תשנ"ט-1999.
- פרופ' א. הרנון, "דיני ראיות", בהוצאת האוניברסיטה העברית, כרך א'.
- ע"פ 20/51 פודמסקי נ' היועץ המשפטי, פד"י ה' 1187, בעמ' 1196.
