מספר (בלשנות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הדף "ריבוי" מפנה לכאן. לערך העוסק בגידול במספר התושבים במקום מסוים כתוצאה מילודה, ראו ריבוי טבעי.

מספר דקדוקי הוא תכונה דקדוקית המציינת הבחנה כמותית (בעיקר של שמות עצם), ומשפיעה על נטייה של מילים במסגרת התאם (בדומה למין דקדוקי ולגוף דקדוקי)

ההבחנה הכמותית הבסיסית ביותר הקיימת בכל שפות העולם היא בין יחיד ובין רבים. לדוגמה: ספר לעומת ספרים. בדרך כלל צורות היחיד היא הצורה הבסיסית ואילו צורת הרבים היא הצורה המסומנת מורפולוגית.

בשפות שונות ישנן הבחנות כמותיות נוספות, כגון:

זוגי - הבחנה דקדוקית מיוחדת לציון המספר 2 (ערבית, סלובנית).
הבחנה דקדוקית לציון המספר 3 או 4 (Tolomako).
הבחנה דקדוקית לציון קבוצה קטנה, הגדולה מ-2 וקטנה מ-10 (Warlpiri).
הבחנה דקדוקית (מסומננת מאד) לציון הכמות 0, כלומר היעדר (לטבית).

[עריכה] המספר בעברית

לפי הנחיות האקדמיה ללשון העברית, שם עצם אחרי מספר יופיע ברבים במספרים 1 עד 10 וביחיד מהמספר 11 ואילך. לדברי רוביק רוזנטל "בעברית החדשה יש ערבוב כמעט מלא בין שתי החלופות, בעיקר מ-11 ואילך". כמו כן, גם במקורות ניתן למצוא הרבה יוצאים מן הכלל ל"כלל הגדול" - שימוש בצורת הרבים למספרים גדולים מעשר. השימוש בכלל הגדול גם יוצר צירופים שלא נשמעים נכונים לדוברי העברית. לדוגמה: "... בניצנים יבנו '30 בית' ויעברו לשם '30 משפחה', הכוללות '30 גבר' ו-'60 ילד' ...". לכן, רוזנטל מציע להשתמש גם בצורת היחיד וגם בצורת הרבים עבור מספרים גדולים מעשר ‏‏^[1].