מסכת דמאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מסכת דמאי היא המסכת השלישית בסדר זרעים, שהוא הסדר הראשון בשישה סדרי משנה. כמרבית המסכתות בסדר זה, היא מופיעה במשנה בלבד, ולא נכתב עליה בתלמוד הבבלי, אלא רק בתלמוד הירושלמי.

המסכת מפרטת את הלכות דמאי - הן ההלכות הקשורות להפרשת תרומות ומעשרות מגידולי הארץ, במקרים שבהם הפירות התקבלו מעם הארץ, אשר אין ביטחון שהקפיד להפריש מעשר מפירותיו.

[עריכה] רקע

הביטוי 'דמאי' מקורו בארמית, ופירושו: "של מה היא". תבואה שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות מכונה בלשון חכמים טבל, ותבואה שכבר הופרשו ממנה מכונה תבואה מתוקנת. כאשר קונים או מקבלים פירות ותבואה מעם הארץ, שאינו בר-סמכא בעניין המעשרות - התבואה מכונה 'דמאי', כיוון שאין אנו יודעים 'של מה היא', אם אלו פירות של טבל או שהם מתוקנים.

[עריכה] שמות פרקי המסכת ותוכנן במשנה

הקלים - פירות הפטורים מדמאי וקולות בדין דמאי
ואלו דברים - החייבים בדמאי ומי נחשב "חבר" ו"נאמן"
מאכילין - נתינת פירות דמאי לאחר
הלוקח (פירות) - מקרים בהם מותר לאכול דמאי
הלוקח (מן הנחתום) - הפרשת תרומות ומעשרות מפירות ממקורות שונים
המקבל - הפרשת תרומות ומעשרות על ידי שותפים
המזמין - הפרשת תרומות ומעשרות שלא באופן הרגיל

[עריכה] תוכן המסכת

פרטי ההלכות במסכת עונים באופן מדוקדק על השאלה - עד כמה ניתן לסמוך על מי שהוא עם-הארץ בעניין תרומות ומעשרות.

הרקע החברתי לשאלה זו הינו הריבוד החברתי אצל היהודים בתקופת חז"ל. חכמי ההלכה בידלו את עצמם ממי שאינו שומר על הכללים עד תומם, והגדירו זאת בגדרים חברתיים. מי שהיה שומר את כללי ההלכה לפרטיהם, כולל ההקפדה על אכילת תבואה בטהרה - היה נקרא 'חבר' (דמאי פרק ב, משנה ג). אלו שלא הקפידו על הלכות הטהרה והלכות המעשרות כונו 'עם-הארץ'. עם זאת, עם הארץ היה נאמן על הפרשת "תרומה גדולה". מעמד ביניים היה לאלו שהיו נאמנים בעניין תרומות ומעשרות, אך לא הקפידו על טהרה, וכל אחד מהם נקרא 'נאמן' (דמאי פרק ב, משנה ב).

על אף הבידול החברתי, היו בין הקבוצות קשרים מסחריים ואף קשרי משפחה. מסכת 'דמאי' מכוונת את תלמידי החכמים, כיצד להתנהג באותן סיטואציות, שבהן הם באים במגע עם עם-הארץ. מבחינה זו, כשם שמסכת דמאי עוסקת ביחסים אלו בענייני תרומות ומעשרות, כך גם עיסוקה של מסכת זבים - בענייני טומאה וטהרה, שכן עם הארץ נחשב כטמא בטומאת זב.

עם כל זאת, המגמה הכללית של חכמים במסכת הינה להקל במקרה של דמאי (בבלי כתובות, כד/א). המסכת פותחת במילים 'הקלין שבדמאי', ומפרטת את המינים שבהם אין חשש תרומות ומעשרות, גם כשלוקחים מעם-הארץ. בכלל, הפרק הראשון כולו עוסק בעניינים שבהם ניתן להקל בדמאי. למשל, מובאת ההלכה שבשבת ניתן לשאול את עם-הארץ לגבי התבואה שלו, והוא הופך לנאמן ליום אחד (דמאי פרק ד, משנה א).

עניינים נוספים הנידונים במסכת: נאמנותם של בעלי חנויות (פרק ב', פרק ה'), הפקדת תבואה אצל מי שאינו נאמן (פרק ג'), שליח שאינו נאמן (פרק ד'), שותפות עסקית עם עם-הארץ (פרק ו) והתנאים להפוך להיות נאמן וחבר (פרק ב')