מושגי יסוד בקבלה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. הסיבה שניתנה לכך היא: חסר פירוט, ועדיין יש מושגים מאוד לא ברורים. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
הקבלה היא תורת הסוד והמיסטיקה היהודית שהתפתחה בימי הביניים. השיח הקבלי מכיל מספר רב של מושגים ומונחים לתיאור מבנה עולם האלוהות; מושגים אלו נהגו בחלקם כבר בידי ראשוני המקובלים, חלקם הופיעו לראשונה בספר הזוהר, וחלקם הם פרי יצירתם של דורות מאוחרים יותר.
[עריכה] האצלה
האצלה היא מושג יסודי במיסטיקה האפלטונית, ולא ניתן להבין את הקבלה בלי מושג זה שהושאל מהיוונים. המקובלים מסבירים את ההאצלה באמצעות שימוש במשל השמש והאור. השמש מקרינה אור, והוא הולך ופוחת כשהוא מתרחק ממקורו, אך גם כשהוא קלוש, עדיין הוא נובע מהשמש. זאת ועוד, בשמש לא ניתן להסתכל ישירות, אך באור שהיא מקרינה אפשר. אלוהים הוא בלתי ניתן לתיאור ולהבנה, אך את השתקפויותיו הפחותות ממנו, שהן בבחינת האור שהוא מאציל, ניתן לחקור.
עם זאת, יש לזכור שתי הסתייגויות עיקריות של המקובלים מרעיון ההאצלה. ראשית, בעוד שההאצלה מתקיימת מצד עצמה בתפיסה הפנתיאסטית, הרי שלדעת המקובלים, היא תלויה ברצונו של האלוהים. יתר על כן, ההאצלה איננה המקור לעולם החומרי, אלא מתפשטת בעיקר בתוך העולם האלוהי. העולם החומרי הוא עולם שנברא על ידי הבורא. אומנם קיימת האצלה בעולם, אך עולם זה הינו נאצל באופן חלקי ומשובש. הדגשות אלו מבדילות את הקבלה מהפנתיאזם.
[עריכה] עולם
ניתן להבין את העולם על פי הקבלה מתוך שורש המילה, ע.ל.מ, כלומר עולם במשמעות של נעלם. מכאן שהעולם הינו מידת העלמה אותה מרגיש הנברא מהאור העליון, או לחילופין, מידת גילוי האלוהות אותה הוא חש. בכל מקרה, הדגש בתפיסת העולם על פי הקבלה הינו על המימד הנסתר הקשור בעולם הארצי אשר עומד בניגוד לדרגות התגלות גבוהות יותר ההקיימות בעולמות אחרות.
בכללות, הקבלה מדברת על מספר עולמות: עולם אינסוף, עולם הצמצום, עולם הנקודים, עולם האצילות, עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה.
מרבית המקובלים נוהגים להתייחס בשם "עולם" אך ורק לארבעת העולמות היוצאים לאחר עולם הנקודים, קרי עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה ועשייה); כלומר לארבעה עולמות "נמוכים יותר" ביחס לעולמות "גבוהים" יותר בשרשרת ההתגלויות.
[עריכה] עולמות אבי"ע
העולם החומרי, זה המדיד לחושים בתפיסתנו כבני אנוש, מהווה על פי הקבלה דרגה נמוכה של עולמות גבוהים יותר. כל אחד מעולמות אלו מהווה נשמה ומקור חיים לעולם שמתחתיו. שרשרת האצלה פועלת משלושה עולמות גבוהים יותר אל העולם הממשי, הנקרא "עולם העשיה" לפי הסדר הבא:
- עולם האצילות - עולם האלוהות - עולם הספירות
- עולם הבריאה - עולם הנשמות - כיסא הכבוד
- עולם היצירה - עולם המלאכים
- עולם העשיה - העולם הממשי
האצלה קיימת גם בכל אחד מהעולמות פנימה כאשר ההתעלות הרוחנית באותו עולם, ובין עולם למשנהו מושגת באמצעות עשר מדרגות -שהן עשר הספירות. מקובל לחלק בין "עולמות אבי"ע הכלליים" - המייצגים את מכלול הבריאה השלם, ובין "עולמות אבי"ע הפרטיים" המייצגים את העולמות מכתר ומטה - כלומר את מערך הספירות הפנימי.
[עריכה] אין סוף ומערכת הספירות
במרכזה של תורת הקבלה כפי שהיא מופיעה בספר הזוהר עומדת מערכת אחת והיא סוד ידיעת האלוהות.
סוד ידיעת האלוהות הוא עיקר האמונה הדתית על פי הקבלה "רזא דמהימנותא" (ארמית, סוד האמונה). החידוש המכריע של תורת הקבלה היה בתוכנו של סוד האלוהות. דמות האל המצטיירת בתיאורי הקבלה שונה בתכלית מכל ציור אחר ביהדות. הדמות האלוהית בקבלה מתגלה כדמות מורכבת ומסובכת הערוכה במערכת של עשר ספירות המסמלות את הכוחות נאצלים שמקורם נעלם. מקור זה מכונה בשם "אין סוף" (א"ס).
יש הרואים בריבוי הספירות וקיומו של הא"ס לצד מערכת הספירות כעין שניות באלוהות. אך רוב המקובלים וביניהם מחבר ספר הזוהר שוללים טענה זו מכל וכל, ורואים בספירות חלק בלתי נפרד מהאלוהות. דוגמה לכך היא הכינוי "מעלות/ דרגות" המעיד על היות הספירות דרגות פנימיות באלוהות.
על פי תורת הקבלה, אין סוף, האל הנעלם השוכן במעמקי הווייתו, בקש להתגלות ולפתח את כוחותיו הגנוזים. משום כך הוא האציל את קרני אורו לכדי הספירות המהוות את עולם האצילות האלוהית. בכוח הספירות נבראו העולמות התחתונים והן שמנהיגות אותם. במילים אחרות, הספירות הן האל המתגלה.
בספרם "משנת הזוהר" טוענים תשבי ולחובר כי בחינת ההעלם שבאין סוף כפולה היא: ראשית, עצמותו אינה משתקפת מחוץ לתחומו הנעלם ואינה משתתפת בתהליך הבריאה. שנית, מהותו אינה נתפסת ואינה בת השגה כלל ועיקר. כתוצאה מכך, ידיעת האלוהות בקבלה היא חלקית. או במילים אחרות, ניתן לדבר ולהתייחס רק למה שיש ביכולתו של האדם להשיג ולהכיר. לכן משום שאת האל הנעלם, אין סוף, לא ניתן להכיר/לדעת אין אנו יכולים לומר עליו דבר ולא חצי דבר. כתוצאה, ניתן לומר כי חובת הידיעה (את הספירות) וחובת ההכרה (את גבולות ההשגה - אין סוף), כרוכות זו בזו בקבלה. האל אליו פונה האדם בתפילותיו הוא האל הנגלה - מערכת הספירות. הזוהר כמעט אינו מתייחס לאל הנעלם. בספר הזוהר נמצא שם אחד בלבד, המיוחד לאל הנעלם: "אין סוף". כינוי זה מופיע לראשונה בחוגו של רבי יצחק סגי נהור בן הראב"ד ותלמידיו שפעלו במאה השתים עשרה ובראשית המאה השלוש עשרה בפרובנס ובספרד. יש לציין כי המושג "אין סוף" מופיע גם קודם לכן, בספר הבהיר, אם כי שם הוא אינו מובא עדיין כשם עצם אלא בהוראת תואר הפועל: "כך המחשבה שאתה תחשוב לאין סוף ותכלית".[1] האין סוף מכיל שני יסודות עיקריים המשליכים על טיבה של תפישת האל הנעלם:
- דרך השלילה – שלילת כל גבול ומידה. מכאן נובע שאין בכוחנו להשיג את אותו אין סוף ולהגיד עליו דבר מה על דרך החיוב. לעומת זאת, חלה עלינו החובה לשלול ממנו כל תואר ותכונה הידועים לנו שכן הוא פוגם בשלמותו הבלתי נודעת ומכניס גבול באין סופיותו.
- אי-הפרסונאליות – אין סוף הוא מה שאין לו סוף, לכן דמות האל אינה אישית והיא אינה יוצרת ופועלת. מכאן שתוארי האל מסוג "האחד" ו"סיבה ראשונה" אינם תקפים שכן הם לא עונים על קריטריון אי-הפרסונאליות. כך גם תוארי האל מסוג "עילת העילות", משום שהם מעידים על היות האל פועל ויוצר.
הכינוי היחיד השווה לאין סוף מבחינת השליליות ואי-הפרסונאליות הוא "מה שאין המחשבה משגת". כאן שלילת הפרסונאליות מתבטאת במילה "מה".
[עריכה] הספירות
-
ערך מורחב – ספירה (קבלה)
ספירה היא המושג היסודי בעולמה של הקבלה, המתקשר למושג האצילות ומתאר רובד בהופעת האלוהות. הספירה מוזכרת לראשונה בספר יצירה, ויש לה זכר ראשוני כבר במדרש. הרעיון התאולוגי שעומד מאחורי הספירות הוא קיומו של חיץ בלתי עביר בין עצמותו האינסופית של הבורא לבין האדם - האדם אינו יכול לתפוס ולהבין מושג אינסופי, ולכן הבורא צריך להתלבש "בלבושים" לצמצם את עצמו ולרדת אליו, כמו מורה שממחיש נוסחה קשה באמצעות דוגמה פשוטה. ירידתו של האלוהים אל העולם היא דרך הספירות, שבהן עצמותו המופשטת והאינסופית של הבורא מתגלה לעיני השכל האנושי.
קיימות עשר ספירות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.
[עריכה] שלושה קווים
לפי הקבלה קיימות שלוש צורות בסיסיות של ביטוי הרצון:
- רצון להשפיע המכונה קו ימין.
- רצון לקבל המכונה קו שמאל.
- רצון המאזן בין ההשפעה לקבלה, ומהוה את היכולת לקבל על מנת להשפיע, המכונה קו האמצע.
כלומר, ג' הקווים היא שיטת תיקון רצון האדם מקבלה להשפעה, המתבצע לאחר "שבירת הכלים". תיקון זה נוהג מעולם האצילות ואילך ומשמש כעיסוקו המרכזי של ספר הזוהר. כל אחת מהספירות הקבליות נמצאות על אחד הקוים:
- הספירות כתר, תפארת, יסוד ומלכות שייכות לקו האמצע, (רצון מאוזן).
- הספירות חוכמה, חסד, נצח שייכות לקו ימין, (רצון להשפיע).
- והספירות בינה, גבורה והוד מרכיבות את קו השמאל, (רצון לקבל).
[עריכה] מחלוקת עצמות וכלים
שאלה מרכזית בקבלה היא האם הספירות הן מהות האלוהים או כלים בידו. מנחם רקנאטי היה בעל דעה ברורה בנושא וסבר שיש לראות את הספירות ככלים בלבד. רבי יוסף קארו חלק עליו. לפיכך רבי יוסף קארו ראה דברי קבלה המדברים אודות שינויים בספירות כאילו הם מתייחסים אך ורק לספירה התחתונה, מלכות. רק בה ייתכן שינוי, שכן הספירות שמעליה הן האלוהות בעצמה.
[עריכה] זיווג עליון
הרע שקיים בעולם נובע מהנתק שבין ספירת תפארת לספירת מלכות, או במילים אחרות בין האור של ההויה לבין נשמת העולם, בשל גלות ישראל ובשל החטאים. הביטוי צער השכינה מבטא את כאב הפירוד הזה שנחשב לכאב הגדול ביותר. ישנן תפילות מיוחדות שנתקנו (תיקון חצות), שבהן משתתף היחיד בצער השכינה. לעומת זאת, עשיית מצוות מאחדת בין הספירות, וגורמת ל"זיווג קוסמי", ואור אלהי זוהר על השכינה וממנה אל תוך העולם. הקבלה רואה את שיר השירים ואת דמויות הדוד והרעיה כאלגוריה לעניין זה. זהו המקור לבקשה של "לשם יחוד קוב"ה ושכינתא" שהאשכנזים נוהגים לומר בספירת העומר, והספרדים בקיום הרבה מצוות.
[עריכה] התורה
על פי הזוהר קדמה התורה לעולם - היא התוכנית האדריכלית של העולם, שבה הסתכל הקב"ה ולפיה ברא אותו ("אסתכל באורייתא וברא עלמא"). על כן כל דבר שקיים בעולם רמוז וגנוז בה, כל מדע וכל נשמה.
הזוהר ביטא בחדות את האופן שבו רואים המקובלים את התורה בכותבו כי לא ייתכן שלקב"ה לא היה דבר לעשות מלבד לכנס את דברי עשו והגר. אם התורה הייתה חפצה לספר סיפורי ימי עבר, אומר בעל הזוהר בלשון חריפה, יכולה הייתה להיכתב טוב יותר. אלא, מסיק הזוהר, כל מילה בתורה, לבד מתוכנה הנגלה, מצביעה גם על דברים עליונים.
הרמב"ן כתב כי "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה", והיא בעצם שם אחד ארוך, ניתן לשנות את סדר הפרדת האותיות בתורה, כלומר להרכיב כך מילים חדשות, ולגלות סודות מוצפנים (על בסיס קבלי זה עלה הרעיון בן השנים האחרונות, לפיו התורה מכילה מילים מנבאות עתיד המוסוות בצופן).
רבי חיים מוולוז'ין כתב כי אם יהיה רגע אחד שבו העולם יהיה פנוי מלימוד תורה, ייחרבו כל העולמות, עליונים ותחתונים. רבו הגאון מווילנה לא היה חודל מלימודו במוצאי יום כיפור, מתוך חשש שהעולם לא יתקיים, אם הכול ינטשו את תלמודם על מנת לסעוד.
רעיון נוסף הוא שיש שישים ריבוא אותיות לתורה (המספר המדויק שונה וישנם מספר תירוצים לקושיא זו) כנגד נשמות בני ישראל. על פי רעיון זה, לכל אדם בישראל יש את האות שלו בתורה, שמסמנת את הפן המיוחד של אישיותו.
[עריכה] ניצוצות
"הארות שדרכן להתכבות, והן עומדות להתעורר ולהתלקח ולהאיר שוב כבתחילה, מכונות בשם "ניצוצין". כי יש להן דמיון אל ניצוצין הנשארים אחר הדליקה, או היוצאים מתחת הפטיש שבידי אומן, שאע"פ שהמה נראים כמתכבים, מ"מ עלולים להתלקח לשלהבת גדולה ונוראה".
[עריכה] העלאת ניצוצות
זהו מושג שעיקרו בקבלת האר"י. לדעת גרשם שלום, מושג זה מרכזי כל כך, עד שיש בו כדי להסביר את הופעת שבתי צבי ומשיחיות השקר שלו. האר"י סבר שבראשית הבריאה נכח ה"אין סוף" בתוך הכלים, כלומר הספירות, אך אלו לא יכולים היו להכילו, ונשברו. זו שבירת הכלים, שכתוצאה ממנה התפזרו ניצוצות אל תוך הקליפות. הגאולה תבוא כשיופרדו אלו מאלו. כל מצווה מעשית, לדעת האר"י, מהווה העלאת ניצוץ, ולפיכך מקרבת באופן מוחשי את הגאולה.
בצורה זו הסביר נתן העזתי את התאסלמותו של שבתי צבי. המשיח ירד אל האיסלאם, מקום של קליפות, כדי לגאול גם את הניצוצות הפזורים שם.
עבודה זו, על פי הקבלה השבתאית, שונה מעבודת הבירור הלוריאנית הרגילה ומיוחדת לאנשי מעלה, שיש ביכולתם ל"רדת" אל הטומאה ולשחרר את הניצוץ השבוי בה מבלי להפגע ו"להתלכלך".
[עריכה] אדם קדמון
הפניה לערך מורחב אדם קדמון
מושג לוריאני בעיקרו. זהו העולם הראשון היוצא לאחר הצמצום ומקבל את הארותיו מאין סוף. אין הוא מתאר אדם, כפי שאפשר היה לשער לפי שמו, אלא את האלוהות המאצילה את עצמה בהתגלמותה הראשונית והמושלמת. אלוהות זו נפגמה על ידי שבירת הכלים (ראה להלן). המילה קדמון או קדום מצביעים על כך שבעולם זה פועל הצמצום הראשון ולא השני.
[עריכה] צמצום
צמצום זהו מושג נוסף שטבע האר"י, אם כי יש לו מקורות קדומים יותר. השאלה שעליה עונה מונח זה היא כיצד יש מקום לעולם להתקיים בו, והתשובה היא שאלוהים צמצם מעט את עצמותו האינסופית הבלתי גבולית, הותיר עיגול מבלי נוכחותו, שנקרא החלל הפנוי, ובנקודה זו נברא היקום, שיש לו קיום שכביכול אינו תלוי באלוהות, יש שדרשו עולם מלשון העלם. קיימת מחלוקת האם צריך להבין את המושג כפשוטו, או שהקב"ה צמצם את אינסופיותו רק כביכול.
בעוד שרבי יעקב עמדין הדגיש שהצמצום הוא "הכרח גמור ואינו יוצא מידי פשוטו", את אוזנם של מקובלים אחרים צרם הרעיון בדבר שינוי והפחתה באלוהות. אצל החסידים וכן אצל הרב קוק בולטת דחיית רעיון הצמצום בצורתו הפשוטה. ויש שקישרו אפילו בין העדר הצמצום במחשבת חסידי הרב קוק לבין הופעת זרמים חרדים-לאומיים וקיצוניות ימנית אשר מכניסה את מושגי הקדושה אל שאלות בענייני המדינה.
להרחבה ראו תורת הצמצום.
[עריכה] הנשמה והמצוות
-
ערך מורחב – נשמה
-
ערך מורחב – צלם אלוהים
-
ערך מורחב – גלגול נשמות
מכיוון שנשמת האדם מקורה באלוהות, והיא נחשבת כחלק אלוה ממעל (וגם על כך נחלקו המקובלים. האם הנשמה מקורה ממש באלוהים, כדברי הרמב"ן, או רק "קרובה לו"), הרי שלעשיית מצוות על ידו, לפי הקבלה, יכולה להיות השפעה על מערכת הספירות האלוהית עצמה.
יש לציין שלגבי המצוות יש ניגוד גדול בין השקפת החסידות לבין השקפת האר"י. האחרון הדגיש את הדקדוק ואת הכוונה המדויקת, ואילו החסידות מזניחה זאת, ומדברת בעיקר על שמחה ודבקות.
על הנשמה ויחסה לגוף כותב רבי חיים מוולוז'ין, שהיא כמו רגל הנכנסת לנעל. הגוף הוא כנעל לנשמה.
ישנן נשמות פגומות, שהסטרא אחרא הטיל בהן רבב, או כאלו שנוצרו במשגל לא כשר. לגבי נשמת הגוי נשמעו השקפות קיצוניות. לדעת האר"י כל קיומן של נשמות אלו הוא על ניצוצות קדושה שנשבו, והגאולה שתשיב את הניצוצות לישראל, תמית ממילא את הגויים. הרב קוק אמר שקירבת נשמת הגוי לנשמת הבהמה רבה מקרבתה לנשמת ישראל.
[עריכה] חלוקה יסודית של הרוחניות באדם
[עריכה] נפש
נפש נמצאת בכל אדם, היא רוח החיים היסודית.
על-פי התורה :"הדם הוא הנפש" מקובל לזהותה עם הצרכים הבסיסיים המשותפים לאדם ולשאר החיות.
מקום משכנה בכבד.
[עריכה] רוח
ישות אמצעית המקשרת בין הנשמה - נשימה אקטיבית לנפישה. הרוח הינה/הינו תנועת החיות הנשימתית המופחת על ידי נותן החיים בגוף החי. הבורא אם כן מחייה את היצורים החיים בכל רגע נתון על ידי שאיפה ונשיפה. הרוח שואף לנפוש (לנוח) בקרב הגוף החי.
ח"ו הפסקת הנשימה = הפסקת החיים. הרוח שוכן בלב, כמאמר הפסוק: "לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי".
כתוב בפסוק(בראשית ב', ז):"ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" תרגם תרגום אונקולוס והות באדם לרוח ממללא, כלומר הרוח הנמצא באדם זהו כוח הדיבור.
[עריכה] נשמה
נשמות ישראל כולן הן "חלק אלוק ממעל ממש" כמאמר ספר התניא. שוכנת במוחין, היינו במוח. הנשמה באה אצל המקובלים הראויים לכך. הנשמה, בניגוד לשני הכוחות שמתחתיה, איננה יכולה להפגם, והיא נותרת טהורה תמיד.
[עריכה] חיה
סוג עילאי של נפש. אור החיים של ההויה, וזכה לה משה רבנו בנבואתו הצלולה - שהייתה כעין אספקלריה מאירה.
[עריכה] יחידה
יחידה שבנפש. מדרגת נבואה עליונה מאוד. האור הגנוז שאדם הראשון היה צופה בו מסוף העולם ועד סופו.
[עריכה] השרטוט
רעיון השרטוט קובע כי מעשי האדם ותכונותיו משתקפים על מצחו (חכמת הפרצוף), על כף ידו או על איברים אחרים, והבקיאים בכך יכולים לקרוא זאת.
[עריכה] גלגול
-
ערך מורחב – גלגול נשמות
[עריכה] אורות
אורות הוא מושג בקבלה שמהותו היא תוכן רוחני בתוך מבנה אנ"ך (אורות ניצוצות כלים) הרמח"ל בספרו "קל"ח פתחי חכמה" פתח ה' מסביר את המושג אור בקבלה כדבר הגובל בין גשמיות לרוחניות והמושג הקרוב ביותר לרוחני הניתן לתפוס בחוש. המושג "אורות" (ברבים, בשונה מ"אור") מורה גם על קשרים רוחניים בין תכנים רוחניים שונים. מושג המתקשר לאורות הוא ה"תיקון" או בהרחבה "אורות דתוהו בעולם התיקון".
[עריכה] קישורים חיצוניים
- המדריך לשיפור עצמי על פי הספירות מחסד שבחסד, עד למלכות שבמלכות
[עריכה] לקריאה נוספת
- "ידיד נפש - מבוא לתורת הקבלה" - פירוש והסברים בנושא של הרב יחיאל אברהם ברלב
[עריכה] הערות שוליים
- ^ לפי: תשבי ולחובר, משנת הזוהר, חלק ראשון: האלוהות, עמ' ק'.
