מאיר הלוי לטריס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מאיר הלוי (מקס) לטריס (Letteris, לעטעריס; 13 בספטמבר 1800 - 19 במאי 1871), משורר וסופר עברי ועסקן ספרותי, איש תנועת ההשכלה בגליציה ובאוסטריה.

תוכן עניינים 1 תולדות חייו 2 יצירתו וחיבוריו 3 לקריאה נוספת 4 קישורים חיצוניים

[עריכה] תולדות חייו

לגבי תאריך הולדתו יש עדויות שונות בין 1800 ל-1807, והוא עצמו העיד על 13 בספטמבר 1800. הוא נולד בז'ולקווה שליד לבוב לאביו ר' גרשום מדפיס, צאצא לשושלת ארוכה של מדפיסים ומוציאים לאור של ספרים עבריים. קיבל חינוך מסורתי מקובל, אך למורת רוח אביו קרא גם ספרי השכלה ומדע ולמד לשונות זרות. עוד בילדותו נפגש עם ר' נחמן קרוכמל (רנ"ק), ובהמשך השנים התחבר למשכילים רבים נוספים, ובהם שי"ר, ריב"ל, שלום הכהן ואחרים. במשך חייו נדד בין השאר בערים ברודי (1819), וינה (1820 - 1822), לבוב (1826 - 1830), שוב וינה (1830 - 1838, שם עבר בבית הדפוס של אנטון שמיד), פרסבורג (1839) ופראג (1840 - 1848). בסופו של דבר השתקע ב-1848 בווינה, שם גר עד פטירתו ב-1871, למעט נסיעות קצרות לצורך מכירת ספריו.

רוב ימיו סבל מקשיים כלכליים, ונאלץ לקבל עליו משימות תרגום, עריכה והגהה של חיבורים שונים לצורך פרנסה. בין השאר כתב מאמרים אנציקלופדיים ומאמרי ביקורת בגרמנית, תרגם ספרי קודש עבריים (מחזורים, סידורים ועוד) לגרמנית והוציא הוצאות חדשות של חיבורים עבריים מימי הביניים על פי כתבי יד ודפוסים ראשונים. בשנותיו בלבוב, פראג ווינה גם למד באוניברסיטאות המקומיות ובסופו של דבר קיבל תואר דוקטור. כשהשתקע בווינה עבד תקופה קצרה בספריה הקיסרית ואף הרצה באקדמיה של וינה, אך אחר כך פוטר ממשרה זו והתפרנס ממכירת ספריו, ובשלב מסוים אף נזקק לכספי צדקה של הקהילה היהודית בווינה.

ב-1870 נחוג יום ההולדת השבעים שלו, ובאותן שנים כבר הורע מצב בריאותו. הוא נפטר ב-19 במאי 1871. פורסמו עליו הספדים רבים, שהעריכו את דמותו כמשורר, כמתרגם וכמקדם הספרות והשירה העברית.

[עריכה] יצירתו וחיבוריו

יצירתו של לטריס איננה מתאפיינת במקוריות או איכות יוצאת דופן. עיקר חשיבותו בייבוא השירה האירופית הקלאסית אל עולם השירה העברית; רוב שיריו הם תרגומים-עיבודים או חיקויים של משוררים גרמנים, צרפתים ואנגלים. לדבריו של ההיסטוריון וחוקר הספרות יוסף קלוזנר, "לטריס נתגלה גם בתרגומים כמשורר אמיתי, אף אם לא כמשורר גדול. (...) יש לו, ללטריס, גם שירים ליריים נאים, שיש בהם רגש אמיתי, צער העולם ולפעמים גם אש-דת. (...) הסגנון של לטריס הוא קל ונעים, והלשון המקראית שלו צחה ורכה; ובזה מתבארת הצלחתו בשעתו: מה שנחשב בשנות הארבעים והחמישים [של המאה ה-19] כראש משוררי זמנו. ואולם אין בלשונו הפיוטית ביטויים וציורים מקוריים שיהיו נחקקים ונחרתים בלבבות. וזוהי סיבת הדבר, שזמן מועט אחר פטירתו נשתכח מן הלבבות. אד"ם הכהן, מיכ"ל וגורדון השכיחוהו מפני שבשיריהם היו עזוז הרעיון ומקוריות המבע גדולים הרבה יותר".

מקצת שיריו המקוריים של לטריס עוסקים בנושאים לאומיים, ואלה זכו להצלחה גדולה. במיוחד התפרסם שירו "יונה הומיה", שהיה מושר בציבור בכינוסים ובהתאספויות עממיות שנים רבות אחר שהתפרסם. השיר מתאר את צרותיה של יונה שנדדה מִקִּנָּהּ, כדימוי לעם ישראל:

	אוֹי כִּי עוֹטְיָה אָנִי! / אֲנִי אַךְ נֹדֶדֶת, מִמְּעוֹן חַגְוֵי סַלְעִי / הוֹי אֲנִי יוֹרֶדֶת; סְבִיבִי יָחוּל סַעַר / בָּדָד אֶדּוֹד כָּנָף וּבֵין סִבְכֵי יַעַר / עֲרִירִי אֶבְחַר עָנָף.

בין פרסומיו החשובים של לטריס:

• את שירו הראשון כתב ב-1816, והראה אותו לרנ"ק ולשי"ר. החל מ-1820 התפרסמו שירים שלו, בעיקר תרגומים-עיבודים של שירים גרמניים ולטיניים, בשנתון "ביכורי העתים" בעריכת שלום הכהן. ספר השירים הראשון שלו הוא דברי שיר, ז'ולקווה תקפ"ג (1823). בעקבות שירים אלו התפרסם בחוגי המשכילים והוכר כיורשם של נפתלי הרץ וייזל ושלום הכהן. קובץ שירים נוסף שלו הוא אילת השחר, ז'ולקווה תקפ"ה (1824).
• הצפירה, ז'ולקווה תקפ"ד (1823). קובץ מאמרים ויצירות בעריכתו, שבו השתתפו בין השאר דוד פרידלנדר, רנ"ק, שלום הכהן, יעקב שמואל ביק ויהודה ליב מיזס. לטריס עצמו פרסם ב"הצפירה" את שירו "יונה הומיה".
• גזע ישי, תרגום של Athalie של ראסין, וינה 1835, ושלום אסתר, תרגום של Esther להנ"ל, פראג 1843.
• תולדות הפילוסוף ברוך שפינוזה ז"ל, מאמר ב"ביכורי העתים החדשים", תר"ו (1846). המאמר הראשון בספרות העברית המתייחס בגישה חיובית לשפינוזה. המאמר פתח פולמוס רחב בין המשכילים; כנגדו כתבו בין השאר יש"ר מגוריציאה ושד"ל, והגנו עליו שלמה רובין ושניאור זק"ש.
• "תנ"ך לטריס", וינה תרי"ב (1852). בשל קשיי הפרנסה שלו הסכים לטריס להגיה עבור האגודה המיסיונרית "חברת מפיקי כתבי הקודש בבריטניה ובשאר ארצות" מהדורה של התנ"ך. מהדורת לטריס של התנ"ך הפכה להיות המהדורה הנפוצה ביותר של המקרא במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20, ונדפסו ממנה עשרות רבות של מהדורות.
• תופש כנור ועוגב, קובץ שירים שהתפרסמו בשנים 1823 - 1859, וינה תר"ך (1860).
• בן אבויה, תרגום-עיבוד של "פאוסט" של גתה בדמותו של אלישע בן אבויה, וינה תרכ"ה (1865). על הספר נכתבו ביקורות חיוביות רבות של סופרים עבריים כגון אברהם בר גוטלובר, שי"ר ואחרים, אך גם ביקורת שלילית של מי שהיה אז סופר צעיר ובלתי מוכר, פרץ סמולנסקין. סמולנסקין יצא נגד עצם הרעיון להשוות בין פאוסט לבן אבויה, וגם נגד איכות התרגום.
• תרגומים מגרמנית לעברית של כמה משירי ידידו לודוויג אוגוסט פרנקל.
• זיכרון בספר, אוטוביוגרפיה, כולל ביוגרפיות של כמה מעמיתיו המשכילים (רנ"ק, שי"ר, שמשון בלוך הלוי ואחרים), וינה תרכ"ח-תרכ"ט (1869).

מלבד זאת ערך והוציא לאור עשרות ספרים, הן של חכמי ישראל (אברהם אבן עזרא, רמב"ן, "מגדל עוז" של רמח"ל עם ביוגרפיה של רמח"ל) והן של אנשי תנועת ההשכלה ("אוצר השורשים" של יהודה ליב בן-זאב, "הצופה לבית ישראל" של יצחק ארטר, הכרך הראשון של "המאסף" עם הוספות, "עמל ותרצה" של שלום הכהן, "מורה נבוכי הזמן" של רנ"ק ועוד).

[עריכה] לקריאה נוספת

• יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך ב, ירושלים תשי"ב, עמ' 369 - 400

[עריכה] קישורים חיצוניים

• כתבי מאיר הלוי לטריס בפרויקט בן-יהודה
• מאיר הלוי (מקס) לטריס במהדורת 1901 - 1906 של Jewish Encyclopedia (אנגלית)