לירה ארץ ישראלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

לירה ארץ ישראלית (בראשי תיבות לא"י) היה הכינוי הרווח בעברית של המטבע שהיה נהוג בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, ולאחר מכן השם הרשמי של המטבע במדינת ישראל עד שנת 1952. שמו הרשמי של המטבע בתקופת המנדט, כפי שהופיע על שטרי הכסף דאז, היה "פונט פלשׂתינאי (א"י)" (בערבית: جنيه فلسطيني באנגלית: Palestine pound). המטבע הונפק על ידי "מועצת המטבע של פלשתינה (א"י)" (Palestine Currency Board) החל משנת 1927, מועצה שהייתה כפופה למשרד המושבות הבריטי. לאחר הקמת מדינת ישראל קיבל בנק אנגלו פלשתינה את האחריות על הנפקת שטרות הכסף והמטבעות, ועל השטרות שהנפיק הופיע בעברית השם "לירה א"י" (השם בערבית ובאנגלית לא השתנה). הלא"י הייתה שווה בערכה ללירה שטרלינג הבריטית, וצמודה אליה.

[עריכה] הלא"י בתקופת המנדט

בשנת 1927 החליפה הלא"י את הלירה המצרית כהילך חוקי בארץ ישראל בעזרת תמיכה של בנק אפ"ק, והיא הונהגה גם בעבר הירדן. במהלך תקופה קצרה במלחמת העולם השנייה שימשה הלא"י כהילך חוקי גם בקפריסין. הלא"י הוחלפה בלירה הישראלית בישראל בשנת 1952, בדינר הירדני בממלכת ירדן ב-1946 ובגדה המערבית ב-1951, ובלירה המצרית ברצועת עזה ב-1951.

הלירה הייתה מחולקת ל-1000 מיל (בערבית: مل, באנגלית: Mil). בציבור הייתה מקובלת גם חלוקה ל-100 גרושים (חלוקה שמקורה בלירה המצרית המחולקת ל-100 קרושים), כך ש-10 מילים נקראו "גרוש", אולם חלוקה זו לא הייתה רשמית. הונפקו מטבעות של מיל אחד ו-2 מילים מנחושת, מטבעות של 5, 10 ו-20 מילים מקופרניקל עם חור במרכזן (המטבע בן 10 מילים היה ידוע בתור "הגרוש עם החור"), ומטבעות של 50 מיל ו-100 מיל מכסף. בעקבות מלחמת העולם השנייה הוחלפו מטבעות הקופרניקל במטבעות מנחושת, ומטבעות הכסף במטבעות מקופרניקל. השטרות שהונפקו היו בני 500 מיל (חצי לירה), לירה אחת, 5, 10, 50 ו-100 לירות ארץ ישראליות. בבריטניה נהגה באותה תקופה חלוקה של הלירה שטרלינג ל-20 שילינג, ל-240 פני, או ל-960 פארדינג, אבל שיטה זו לא הונהגה בארץ ישראל ובמקומה הועדפה השיטה העשרונית. אף על-פי כן, נהוג היה לכנות מטבעות של 50 מיל בשם "שילינג" כיוון שהיו שווים בערכם לשילינג האנגלי.

[עריכה] הלא"י בראשית תקופת המדינה

שטר 500 מיל (חצי לא"י) בנק אנגלו-פלשתינה בע"מ

לפני הקמת המדינה, התכוננו מוסדות היישוב גם להנפקת מטבע למדינה שתוקם. בנק אנגלו-פלשתינה היה המוסד הפיננסי של היישוב, ויושב ראש מועצת המנהלים של הבנק, אליעזר זיגפריד הופיין, הצליח להשיג את הסכמת חברת "אמריקן בנקנוט קו'" בארצות הברית להדפיס שטרות כסף למדינה שאינה קיימת. השטרות לא כללו את שם המדינה, והציון שהם מהווים הילך חוקי ("מטבע חוקית לתשלום כל סכום שהוא") הודפס מאוחר יותר בהדפסת רכב. מאחר שטרם נקבע שם למדינה ולמטבע שלה, נכתב על השטר "בנק אנגלו-פלשתינה ישלם למוכ"ז לירה א"י אחת" (או סכום העריך), ונוסף הכיתוב: "הבנק יקבל את השטר הזה לשם תשלום בכל חשבון שהוא". על השטרות הודפסו חתימותיהם של ז' הופיין ואהרן ברט.

עריכי השטרות היו: 500 מיל (חצי לירה), לירה א"י אחת, 5, 10, ו-50 לירות א"י. השטרות הובאו לארץ בחודש יולי 1948, וביום 17 באוגוסט 1948 הוכרזו על פי חוק כהילך חוקי. ב-1 במאי 1951 הועברה כל הפעילות של בנק אנגלו-פלשתינה לבנק החדש שירש אותו, "בנק לאומי לישראל בע"מ", ולאחר כשנה, (ביוני 1952), הוחלפו שטרות בנק אנגלו-פלשתינה בשטרות חדשים של בנק לאומי, שננקבו במטבע לירה ישראלית (ל"י). החלפת המטבע לוותה במלווה חובה של 10% מן הסכומים שהומרו (לרבות חשבונות עובר ושב).