כנסיית העלייה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק במקום בו על פי המסורת הנוצרית עלה ישו השמימה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו כנסיית העלייה (פירושונים).
כנסיית העלייה, כיפת העלייה או מסגד העלייה אלו שמות שונים לכנסייה על הר הזיתים המשמרת את זיכרון עלייתו של ישו לשמים ארבעים יום לאחר תחייתו. מאז הכיבוש המוסלמי של צלאח א-דין נמצאת הכנסייה בידיים מוסלמיות אם כי מאפשרים לנוצרים לבקר במקום ואף לערוך בו פולחן.
תוכן עניינים |
[עריכה] הכנסייה הביזאנטית
חג העלייה התגבש כחג נפרד לקראת סוף המאה ה-4 וקבל תאריך קבוע: ארבעים יום אחרי חג הפסחא, רק בתחילת המאה ה-5. תהליך קביעת המקום המדויק של העלייה הוא תהליך מקביל לזה של קביעת מועד מדויק לחג העלייה. עד לתקופה הקונסטנטינית הסתפקו הנוצרים במיקום העלייה במערת אלאונה אשר שימשה גם למקום מאורעות אחרים.
האתר בו נבנתה הכנסייה נמצא בקרבתה המידית של אלאונה ועד 348 בערך היה "תפוס" על ידי מסורת ההשתנות. המקום הבלעדי לעליה נקבע בתקופה שבין 348-381 לערך, זמן ביקורה של הצליינית איגריה בירושלים, המייחסת את מסורת העלייה לשמים למקום זה. איתריה מכנה את המקום Inbomon, אימבומון הוא שיבוש של המלים היווניות "אן בומו" :"על במת ההר". המסורת הייתה כבר כל כך חזקה שמיד אחרי עזיבת אגריה את ירושלים נבנתה במקום זה כנסייה מיוחדת המוקדשת אך ורק לעלייה לשמים על ידי אשה אצליה ועשירה בשם Pomnia או Poemenia.
הכנסייה נבנתה בצורת קפלת זיכרון עגולה המורכבת משלושה מעגליים קונצנטריים. במעגל הפנימי היה מעקה שהגן על האבק שיצר באופן פלאי את סימני כפות רגליו של ישו. מעל לחלק הזה הגג נפתח לשמים. הקפלה נהרסה על ידי הפרסים ב-614 ונבנתה מחדש על ידי האב מודסטוס (Modestus) שהפך מאוחר יותר לפטריארך של ירושלים.
התיאור השלם הראשון של כנסית העלייה הוא של ארקולפוס (Arculfus), בישוף גאליה אשר עלה לרגל לארץ ישראל ב-670 לספירה. הוא שהה בירושלים כ-9 חודשים לפי חישוביו של ד"ר טובלר. ארקולפוס ביקר בארץ הקודש ושרטט את התוכנית של קפלת העלייה תיאר כי שמונה מנורות דלקו במקום כל ערב וניתן היה לראות אותן דרך עמק הקדרון מירושלים. ארקולפוס מזכיר גם שתי טביעות רגלים של ישו. כיום יש רק טביעת כף רגל אחת. לא ברור היכן השנייה יש אומרים כי היא נעקרה מכאן ללונדון או רומא ויש אומרים שהיא חבויה במסגד אל אקצא על הר הבית. אחרים סוברים כי דורות של עולי רגל פוררו ממנה פיסות קטנות למזכרת וכך גרמו להיעלמותה. ארקולפוס המשיך ותר במזרח וחזר לביתו דרך הים. בדרך מרומא לגאליה סופה בים סחפה את ספינתו לחופי סקוטלנד המערביים וכך הגיע להתארח אצל אדמננוס, ראש המנזר באי איונה, שתיעד את סיפוריו של ארקולפוס מילה במילה ואחר כך קיבץ אותם לספרו שנקרא De Locis Sanctis ("על המקומות הקדושים").
[עריכה] הכנסייה הצלבנית
סביר להניח שהכנסייה הביזאנטית נהרסה על ידי אל-חאכם ב-1009. כשהגיעו הצלבנים לירושלים הם מצאו מקום בו נשמר זכר העלייה על ידי האבן הנושאת את כפות רגליו של ישו ואולי גם על ידי מזבח ושרידים של כנסייה ביזאנטית. דאגתם הראשונה הייתה לבצר את המזבח ושנים מעטות לאחר מכן הם החלו לבנות את הכנסייה.
הקפלה נבנתה מחדש הפעם בצורה מתומנת, המורכבת משמונה עמודי תווך. עדין ניתן לראות את בסיסי העמודים של הפורטיקו שהקיף את הקפלה בחצר. במערב, בצפון-מערב ובצפון נראים בבירור ובשלמות שלושה מצלעות האוקטגון עליו בנויה בחלקה החומה החיצונית של היום. החומה החיצונית מורכבת מסוגי אבן שונים, ביניהם בולטות האבנים הביזנטיות הגדולות אשר נמצאות בעיקר בחלקיה התחתונים בעיקר בצלע הצפוני והדרומי. נעשה בהם שימוש משנה בתקופה הצלבנית והדבר ניכר היטב באותן מקומות בהם משובצים בין האבנים האלה בסיסי עמודים מן המאה ה-12. נותרו רק ארבעה בסיסים של חצאי עמודים בארבע פינות פנימיות של האוקוטוגון. יש לשער שהיו שמונה עמודים.
יש דמיון רב בתוכנית ובפרופורציות שיש בין כנסייה זו לבין כנסיית הקבר וכיפת הסלע. הצורה המתומנת היא כנראה פרי התקופה הצלבנית אולי בהשפעת המבנה המונומנטלי של כיפת הסלע ולא מבוססת על התוכנית מהתקופה הביזאנטית שהייתה מעוגלת. החצר הייתה מקורה אך גגה הרוס כיום. בקיר המזרחי של החצר יש שלושה מזבחות ואחד נוסף מדרום להם. ביום העלייה האורתודוקסי הסורים, ארמנים, קופטים והיוונים מקימים במקום סכך כדי להגן על המזבחות הזמניים המוקמים לכבוד החג. במבנה ובגדר קבועות טבעות שבעזרתן העדות מקימות אוהלים, העושים את החצר לקבוצת קפלות עשויות בד. הלטיניים גם חוגגים את יום העלייה בתוך המבנה בהתאם לתאריך שלהם. האדיקולה הצלבנית הייתה פתוחה כלפי השמים במטרה להדגיש את הקשר שבין מקום עמידתו של ישו על הסלע לבין השמיים (העלייה). בתוך הכנסייה כותרות צלבניות עם כפות תמר או צמח קוצני וכותרות עם גריפונים ובעלי חיים וציפורים מתגוששים. הכותרות גולפו בשנות הארבעים של [המאה ה-12] וכיוון שהן מזכירות מאוד כנסיות במערב צרפת כנראה גולפו על ידי מסונים צרפתיים.
[עריכה] לאחר הכיבוש המוסלמי
לאחר כיבושו של צלאח א-דין ב-1187, המוסלמים, שהאמינו גם כן בעלייתו של ישו לשמים, החלו לקיים פולחן במקום. סביב שנת 1200, שוקם, מה שהיה עתה למקום פולחן מוסלמי: הגג הפתוח הוחלף בכיפה, הקשתות נאטמו באבנים, הסלע הוזז ממרכז האדיקולה לעבר המחרב שנבנה בקיר הדרומי וחומה בצורת משושה נבנתה סביב האתר. ב-1480 חלק גדול מהקומפלקס המבני של הכנסייה הסובבת את האדיקולה נהרס אך הקפלה קיבלה יחס מיוחד מצד המוסלמים.
יש מספר סממנים מעניינים להשוואה בין אתר העלייה לשמים של ישו לבין הר הבית המוסלמי. כמו כיפת העלייה המשמרת תחת מבנה קונצנטרי סלע ועליו עקבת רגלו של ישו כך כיפת הסלע מהווה מבנה קונצנטרי המגן על סלע ובו עקבת רגלו של מוחמד שעלה ממנו לשמים. כמו כן, ליד כיפת הסלע בהר הבית יש מבנה קטן עם כיפה הנקרא "קוּבַּת אל-מִעראג'", שנראה כמשכפל את קפלת העלייה. רבות מהכותרות כמעט זהות. עדיין לא ברור אם המבנה נבנה על ידי הצלבנים או בזמנו של צלאח א-דין.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אלי שילר, הר הזיתים, 1978.
- ביאנקה קוחנל, כנסית העלייה לשמים של ישו בהר הזיתים, עבודת גמר בחוג לתולדות האומנות, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1975.
- נחמה שפרן, "במורד מעלה הזיתים", ירושלים וכל נתיבותיה, יד בן צבי, 1996.
- אהרון לירון, הנצרות וארץ הקודש, 1997.
- Sarah Kochav, Mount of Olives, Yad Ben Zvi , 2000
