חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל

תאריך לועזי	30 ביולי 1980
תאריך עברי	י"ז באב התש"ם
כנסת	תשיעית
עיקרי החוק	מעמד ירושלים כבירת ישראל. קביעת מקום מוסדות המדינה בעיר. שמירה על המקומות הקדושים. שמירת סמכות שטח ירושלים בחוק.
נוסח מלא	אתר הכנסת

חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל (ידוע גם כחוק ירושלים) נחקק בידי הכנסת התשיעית ב-30 ביולי 1980 (י"ז באב התש"ם), וקובע כי ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל ומקום מושבם של הנשיא, הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון.

חוק היסוד קובע חובת שמירה על המקומות הקדושים בעיר לכלל הדתות וקובע כי ירושלים תזכה לתקציב מיוחד שיקרא מענק הבירה שיועבר לפיתוח העיר, תשתיותיה, רווחת תושביה ושמירת צביון העיר.

בשנת 2001 (התשס"א) נוסף "תיקון 1" לחוק היסוד ובו 3 סעיפים אשר קבעו כי לא תעבור סמכות מתחום ירושלים לכל גורם זר, מדיני או שלטוני ושתחום ירושלים, על פי החוק, הינו התחום שנקבע ב-28 ביוני 1967 כמו גם ששני סעיפים אלו ניתנים לשינוי רק באמצעות חוק יסוד אחר וברוב חברי הכנסת. בנוסף נכתב כי סעיפים אלו אינם גורעים מ"חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (הגבלת פעילות), התשנ"ה - 1994", או מהוראות כל דין.

תוכן עניינים

1 תוצאות חקיקת החוק
- 1.1 מבחינת מדיניות הפנים של ישראל
- 1.2 בזירה הבינלאומית
2 ראו גם
3 קישורים חיצוניים

[עריכה] תוצאות חקיקת החוק

[עריכה] מבחינת מדיניות הפנים של ישראל

לחקיקת החוק היו בעיקר השלכות בינלאומיות. מבחינת הדין הישראלי הפנימי לא השתנה הסטטוס קוו. האזור המכונה מזרח ירושלים כבר היה כפוף לחוק הישראלי מאז יוני 1967 לפי צו שהוציאה הממשלה דאז בהתאם לסעיף 11ב של פקודת סדרי השלטון והמשפט. מוסדות המדינה המרכזיים כבר שכנו בירושלים כמתחייב מהחוקים שעוסקים בכל אחד מהם בנפרד. בעת שנחקק החוק לא הייתה ברורה עליונותם של חוקי היסוד על פני חוקים רגילים. למען הסר ספק, ולאור העברת סמכויות בשטחים שונים של יהודה, שומרון וחבל עזה לרשות הפלסטינית, נחקקו בשנת 2001 סעיפים 5-7 לחוק, שקובעים במפורש כי שטח העיר ירושלים הוא השטח שקבעה הממשלה ביוני 1967, כי אין אפשרות להעביר סמכויות של מדינת ישראל או של עיריית ירושלים לגורם זר, וכי שינוי שטח העיר או העברת סמכויות תתבצע רק באמצעות חוק יסוד שיתקבל ברוב של 61 חברי כנסת.

[עריכה] בזירה הבינלאומית

מועצת הביטחון של האו"ם הגיבה לחקיקת חוק היסוד בהחלטה מספר 478, שהגדירה את חוק היסוד כחסר משמעות וחייב להתבטל. ההצעה עברה בתמיכתן של 14 מדינות חברות, בלא אף מתנגדת, בהימנעות של ארצות הברית, ובלא הטלת וטו מצד החברות הקבועות. בעקבות קבלת ההחלטה העבירו כל השגרירויות שהיו בירושלים את מקום מושבן מירושלים לתל אביב. שתיים מהן חזרו לירושלים זמן-מה לאחר מכן, אך הועברו ממנה שוב ב-2006.

כל מדינות העולם המחזיקות שגרירויות בישראל קבעו את מיקומן בתל אביב יפו, ברמת גן, בהרצליה או במבשרת ציון. כמה מדינות, ביניהן: ארצות הברית, בריטניה, איטליה, בלגיה, יוון, ספרד, צרפת, שבדיה וטורקיה, מחזיקות קונסוליות נמוכות דרג בירושלים, אולם הנציגויות האלה אינן מואמנות לנשיא המדינה ואינן כפופות לשגרירויות בתל אביב. ארצות הברית, לדוגמה, הגדירה את תחום האחריות של הקונסוליה שלה בירושלים כטיפול בעניינים הקשורים בעיר ירושלים עצמה, בגדה המערבית וברצועת עזה.

הקונגרס של ארצות הברית קבע ב-1995 בחוק, כי ירושלים תוכר על ידי ארצות הברית כבירת ישראל וכי שגרירות ארצות הברית תועבר לתחומי העיר ירושלים. עם זאת, החוק מסמיך את הנשיא לעכב את העברת השגרירות בצו נשיאותי. צו נשיאותי כזה אמנם פורסם, והוא מחודש מדי חצי שנה, כך שלעת-עתה העברת השגרירות מושהית.

ב-18 באוגוסט 2006 החליט נשיא קוסטה ריקה אוסקר אריאס, להעביר את שגרירות מדינתו מירושלים לתל אביב, וזאת על-מנת: "לתקן טעות היסטורית שפגעה במעמדנו בעולם ובעיקר במעמדנו בעולם המוסלמי", כדבריו. בעקבותיו, ב-25 באוגוסט 2006, החליטה גם אל סלוודור, המחזיקה את השגרירות האחרונה בירושלים, להעבירה לתל אביב עקב מה שהיא מגדירה "המצב הנוכחי במזרח התיכון" (כנראה המדובר בסמיכות ההחלטה למלחמת לבנון השנייה). בעקבות כך נותרה ירושלים הבירה היחידה בעולם שאין כל שגרירות בתחומה.