יהוא
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| יהוא | |
|---|---|
| למנין: | מלך ישראל העשירי |
| תקופת מלכות: | 814 לפנה"ס - 842 לפנה"ס |
| משך מלכות: | כ-28 שנים |
| קודמו: | יורם |
| המלך שאחריו: | יהואחז |
| נביאי תקופתו: | אלישע |
- ערך זה עוסק במלך יהוא. אם התכוונתם ליהוא בן חנני הנביא, ראו יהוא בן חנני.
יהוא בן יהושפט בן נמשי (גם יהוא בן נמשי) מלך על ממלכת ישראל בשנים 842 עד 814 לפנה"ס, לאחר שביצע התנקשות בקודמו, יורם. עוד לפני כן, יועד למלך ונמשח על פי הוראת הנביא אלישע.
[עריכה] מרד יהוא
מרד יהוא הביא לידי שידוד מערכות מדיני, דתי וחברתי במלכות ישראל. מבחינה מדינית הביא מרד זה לניתוק היחסים בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה מחד, ולניתוק הקשרים עם צור וצידון מאידך. תוצאות אלו הכניסו את ממלכת ישראל לתקופת שפל מדיני ולהשתעבדותה לאשור. מבחינה דתית הביא מרד זה לחיסולה של עבודת הבעל הצורי בישראל; זו נעקרה כליל ולא שבה אליה עוד.
מרד יהוא נראה, לכאורה, כהפיכת חצר רגילה: יהוא שימש עוד בימי אחאב בשרות הממלכתי (מלכים ב ט,כה), וייתכן ששירת בחיל המשמר האישי של המלך (ואולי אף היה נוכח בעת נבואת המוות שניבא אליהו לאחאב – מלכים א כא,יט-כג). בעת שהחל במרד, שימש יהוא כאחד משרי הצבא של יורם וחנה עם צבא ישראל ברמות גלעד, שם נמשח למלך על ידי אחד מבני הנביאים, שליחו של אלישע הנביא, והוכרז כמלך על ידי אנשי הצבא ועל ידי רעיו שרי הצבא. יהוא מיהר ליזרעאל, שם שהה בחופשת החלמה המלך יורם שנפצע בקרב רמות גלעד נגד חזאל מלך ארם. יהוא הרג את יורם וגם את אחזיהו, מלך יהודה שבא לבקר את יורם. יהוא לא הסתפק בכך, והרג גם את איזבל, אמו של יורם, וכן ציוה לשרי יזרעאל להוציא להורג את כל בית אחאב, את הנאמנים והמקורבים לו. "הֲשָׁלוֹם, זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו?", הספיקה איזבל לבוז לו קודם מותה.
התמונה העולה מן המרד היא כשל מהפכה צבאית טיפוסית – המהפכה הורכבה מקציני צבא והונהגה על ידי אחד הקצינים הבכירים. כאשר הצליחו ראשי המהפכה להרוג את המלך, העבירו כל פקידי המלך ושאר הצבא את נאמנותם אל המהפכנים, כמתואר במלכים ב פרקים ט-י.
במקרה של מרד יהוא נוספו אלמנטים אחרים למהפכה כגון פריצת המרד מחוגי הצבא. ראשוני התומכים ביהוא היו "שרי החיל" (מל"ב ט,ה-יג). ניתן להסביר תמיכה זו כתגובה על מדיניותו הצבאית הכושלת של יורם בן אחאב, שבראשית מלכותו לא הצליח לדכא את מרד מישע מלך מואב, ולאחר מספר שנים הוכה במלחמתו נגד חזאל הארמי ברמות גלעד. הכשלונות הצבאיים הובילו לצמצום מקורות ההכנסה של ישראל מהשליטה על קווי המסחר בעבר הירדן (באותה מידה שיהודה איבדה הכנסות מהמסחר הערבי וממכרות הנחושת בעבר הערבה המזרחי, כתוצאה ממרד אדום).
גורם חשוב נוסף הוא בני הנביאים. ייתכן שהיוזמה למרד צמחה מתנועה חברתית-דתית שנקראה "בני הנביאים" ועליהם ידוע ממקורות בודדים:
- כאשר איזבל, אשת אחאב, קמה להכרית את "נביאי יי'", אך עובדיהו, "אשר על הבית" (מבכירי שריו של אחאב) החביא מאה נביאים (מל"א יח,ד).
- על פי הנאמר במלכים א כב,ו (ובמקבילה בדברי הימים ב יח,ה), היו מצויים בימי אחאב, ארבע מאות נביאים, ובראשם צדקיה בן כנענה, ראש נביאי החצר של אחאב (מל"א כב,יא). אולם, מסתבר כי נביאים אלו לא היו חלק מקבוצת "בני הנביאים" שנרדפו על ידי איזבל. שונה מכולם היה מיכיהו בן ימלה, שהיה נאמן לשליחותו והביא בשורות רעות.
- בימי אלישע הנביא, ישבו "בני הנביאים" בבית אל, יריחו, גלגל ועל גדות הירדן (מל"ב ב,ג-ה; ד,לח; ו,ח).
אורח חייהם התנהל בצוותא: הם סעדו במשותף (מל"ב ב,לח-מב); גרו במעונות משותפים (מל"ב ו,א), אך היו גם כאלו שהקימו משפחות משלהם (מל"ב ד,א). הם התפרנסו מיגיע כפיהם (מל"א יט,יט; מל"ב ד,א; ו,א) ובימי רעב יצאו ללקט אוכל למחייתם (מל"ב ד,לח-לט), וייתכן שמקצתם קיבלו מתנות, אלא שלא תמיד ראו זאת בעין יפה (מל"ב ה,כב).
"בני הנביאים" לא התלוו אל אלישע במסעיו, אבל הוא ביקר אצלם מדי פעם בפעם. יש לשער כי אלישע הסתייע בהם בשעה שנלחם בשרידי הבעל בישראל. הם אלו שהתייצבו כנגד "נביאי הבעל" במלחמה שהחל בה אליהו (מל"א יח) ונמשכה בימי יורשו, אלישע. אלא שבמקום מלחמת היחיד של אליהו בנביאי הבעל, התייצבו "בני הנביאים" בגלוי נגד מדיניות בית המלוכה, דבר שהביא לניסיונה של איזבל להשמידם.
גורם אחר במרד היו בני רכב. על קבוצה זו נכתב בירמיהו פרק לה. אם ניתן לזהות את יהונדב בן רכב, הנזכר במרד יהוא, עם זה הנזכר בירמיהו פרק לה, הרי שיהונדב שעמד לצד יהוא בהשמדת עובדי הבעל, הוא זה שציווה על "בני רכב": "לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם. וּבַיִת לֹא תִבְנוּ וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם" (ירמיהו לה, ו-ז). זוהי קבוצה דתית-קיצונית, קנאית, ומכאן גם נאמנותם ליהוא בהשמדת פולחן הבעל.
אין כל מידע נוסף על "בני הנביאים" ועל "בני רכב", וכן לא ידוע אם היה קשר ביניהם. לא ידועים גם הרקע הרוחני והתסיסות החברתיות-דתיות, שעוררו קבוצות מתבדלות אלו. ייתכן שסיעות אלו מבשרות את התנועות הבדלניות של שלהי בית שני.
[עריכה] פעולות יהוא בעת המרד
על אופיו הקיצוני של יהוא ועל מניעיו, מלמדות במידה מסוימת גם פעולותיו. יהוא לא היסס להרוג את איזבל, בת מלך צור, ולנתק בכך את הקשרים הכלכליים עם צור, וייתכן גם עם ערי פיניקיה האחרות. יהוא לא נרתע גם מלהרוג את אחזיה, מלך יהודה, ולנתק בכך את הקשרים ואת שיתוף הפעולה בין ישראל ויהודה. יתר על כן, הוא לא הסתפק בהריגת כל בית אחאב, והרג גם את כל אחי אחזיה מלך יהודה! מפעולותיו אלו משתקפת שנאה עמוקה אל בית אחאב ואל כל מי שהיה קשור עמו בקשרי ידידות ומשפחה.
על המניעים הדתיים של יהוא ניתן ללמוד מהכרתת פולחן הבעל בישראל, שכתוצאה מכך עבודת הבעל הצורית נעקרה כליל מישראל ולא חזרה אליה עוד.
[עריכה] התוצאות המדיניות של מרד יהוא
תוצאותיו המדיניות של המרד היו: השמדת בית אחאב, המתת אחזיהו מלך יהודה, הריגת איזבל ומקורביה והשמדת פולחן הבעל ועובדיו – כל אלו הביאו לניתוק היחסים בין מלכות שומרון ליהודה (בה עלתה למלוכה עתליה בת אחאב), ולניתוק מצור וצידון. ניתוק זה היה חייב להחליש את ישראל מבחינה כלכלית, צבאית ומדינית, וכך בלטה חולשתה של ישראל בהתמודדות מול ארם. ייתכן שבשל כך מיהר יהוא לשלוח אל שלמנאסר השלישי משלחת כניעה בעת מסעו של שלמנאסר לאזור בשנת 841 לפנה"ס. משלחת כניעה זו לא נזכרת במקרא, אך היא הונצחה על אסטלה המכונה 'האובליסק השחור' שנמצאה בכלח, עיראק. בטקסט האשורי נקרא המלך "יהוא בן עמרי", מבלי להתחשב בטבח שביצע בצאצאיו של עמרי; מבחינת האשורים, נקראה ממלכת ישראל בשם "בית עמרי" עד לסיום קיומה, בלי להתחשב בתהפוכות השלטון שחלו בה בדורותיה האחרונים.
לאחר קרב קרקר (853 לפנה"ס) שבו לקח חלק אחאב, חזר שלמנאסר השלישי והתעמת עם ברית 'מלכי חוף הים' גם בשנים 849, 848 ו-845. בשנת 843 התחוללה מהפכת חצר בדמשק וחזאל תפס את כס השלטון, ב-842 התחולל מרד יהוא. שני אלו הביאו לפירוקה של הברית, או לפחות להסתלקותה של ישראל מברית זו. בשנת 842 היה שלמנאסר טרוד בצפון סוריה (באזור הר אמנוס), ורק ב-841 הוא חזר ופנה נגד דמשק, ופעם אחרונה בשנת 838. אלא שהצלחתו הייתה חלקית בלבד: הוא הצליח להכניע כמה מבעלי בריתה הקודמים של דמשק, אך לא עלה בידו להכניע את חזאל.
כל עוד נמשך הלחץ האשורי על ארם, בשנים 841 ו-838, לא הורגשה חולשת ישראל ביחסיה עם דמשק, אולם כאשר זנח שלמנאסר את ניסיונותיו להכניע את דמשק ופנה לטפל באזורים אחרים, חידשו הארמים את לחצם על ישראל (מל"ב י,לב-לג). חזאל היכה את יהוא והשתלט על ישובי ישראל בעבר הירדן המזרחי – מן הבשן ועד ערוער שעל נחל ארנון. ככל הנראה, בסוף ימי יהוא (בשנת 814, שנת 28 למלכו), חדר חזאל לגדה המערבית, עבר את ארץ שומרון, הגיע עד גת וקיבל מס מיהואש בן אחזיהו מלך יהודה (מל"ב יב,יח-יט).
| מלכי ישראל ושנת עלייתם לכס המלוכה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
