יהדות שרעב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יהודי שרעב הם יהודי תימן שגרו באזור שרעב.

שרעב הוא אזור גאוגרפי שבין איב לתעיז, בדרום מערב תימן, כחלק מאזור "תימן התחתונה". רוב אזור שרעב נמצא ברמה מישורית וממזרח לאזור נמצאת הדרך הראשית צנעא-ד'מאר-ירים. שרעב איננה נמצאת על דרך המלך, ואיננה מקום פורה במיוחד, בשל הגובה הנמוך יחסית מעל פני הים (בין 1000 ל-1500 מטר).

באף מקום אחר בתימן לא נמצאו כל כך הרבה יהודים - מעל 10,000 בשנות ה-40 של המאה ה-20 - בשטח כל כך מצומצם, ובכל כך הרבה נקודות יישוב (כ-130), כמו בשרעב ובשכנותיה, עודין ושמיר (נמצאים במזרח נפת מקבנה).

יהודי שרעב ניכרו בפשטות חייהם, בדיבורם המתנגן ובמבטאם המיוחד, ביחס לשאר יהודי תימן. מדובר בהגייה נחצית של האות קוף (נשמע כמו האות קוף בהגייה העיראקית), והגיית החולם כצירה, ששרשיה קדומים עד תקופת המקרא.

יהודי שרעב הרבו לעסוק באגדה, בספר הזוהר, בקבלה ובמעשי נסים ונפלאות. רבים מהם היו תלמידי חכמים ומקובלים, וכן "בעלי חפץ" ו"פותחי ספרים". הם התפרנסו ברובם מאריגה, צורפות, סנדלרות, חייטות וחקלאות.

יהודי שרעב הושפעו במסורתם הליטורגית וההלכתית מנוסח הספרדים והשולחן ערוך (נוסח השאמי, בניגוד לנוסח הבלדי).

מקרב יהודי שרעב יצאו מספר דמויות בולטות, בין השאר, רבי שלום שבזי, רבי שלום שרעבי, רבי מרדכי שרעבי, המשורר ר' יוסף בן ישראל.