ח'אלד בן אל-וליד
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ח'אלד בן אל-וליד (ערבית: خالد بن الوليد, מכונה גם: סיף אללה אלמסלול - חרבו השלופה של אללה; נולד בשנת 584 במכה, מת ב-642 בחומס) היה מצביא מוסלמי ערבי ואחד מבני לווייתו של הנביא מוחמד. הוא נחשב לאחד המצביאים הטובים בהיסטוריה, ולא הובס מעולם.
תוכן עניינים |
[עריכה] נעוריו
ח'אלד בן אל-וליד נולד בסביבות שנת 584 במכה. אביו היה וליד אבן מוע'אירה, מנהיגם של בנו מחזום משבט קורייש, שהיו אחראים על הלחימה בשבט. כבר כילד הפך ח'אלד לאחד הפרשים הטובים בשבטו, שנחשב לטוב שבשבטי ערב. לצד הרכיבה רכש ח'אלד ידע גם במקצועות הלחימה השונים ולמד להשתמש ברומח, כידון, חרב וחץ וקשת. עד מהרה הפכה החרב להיות כלי הנשק המועדף עליו.
[עריכה] תקופת מוחמד - 610- 632
ח'אלד בגר ונודע בקרב שבטו ביכולות הלחימה שלו. עם ביסוס האסלאם היו תומכיו של מוחמד מעורבים במספר קרבות עם אנשי מכה הפגאנים שלא הסכימו לקבל על עצמם את הדת החדשה. ח'אלד היה זה שבזכות תושייתו הצבאית הצליח להפוך על פיו את קרב אוחוד, שנראה בתחילה כתבוסה של הקוריישים. הוא עצמו התאסלם רק בעקבות הסכם חודייביה בשנת 628, אך לאחר שקיבל על עצמו את האיסלאם התנצל אישית בפני מוחמד על מעשיו, וביקש ממנו שיתפלל עבורו למחילת האל. מאותו יום ואילך לחם לצד האסלאם.
[עריכה] קרב מואתה - 629
שלושה חודשים לאחר שהגיע ח'אלד למדינה שלח מוחמד שליח אל הע'סאנים כשבידו איגרת עבור מנהיגם שקראה לו להתאסלם. כשעבר השליח במואתה הוא נתפס ונרצח על ידי מנהיג הע'סאנים שוראביל אבן עמר, אף שהיה מקובל כי שליחים דיפלומטיים נהנים מחסינות מפני התקפות. הידיעות על המקרה עוררו את זעמם של המוסלמים במדינה, ומשלחת ענישה התארגנה במהרה כנגד הע'סאנים. מוחמד מינה את זייד אבן חרית'ה לעמוד בראש הכוח, ואת ג'עפר אבן אבי טאלב לסגנו. כסגנו של ג'עפר התמנה עבדאללה אבן רוואחה, ורק במקרה שכל השלושה יהרגו ניתנה הסמכות לאנשי המשלחת עצמה לבחור להם מנהיג. אכן כל שלושת המפקדים נהרגו בקרב, ו-3000 הלוחמים ששרדו בחרו בח'אלד כמפקדם בקרב כנגד האימפריה הביזנטית והערבים הע'סאנים בקרב שלימים ייקרא קרב מואתה.
[עריכה] תקופת אבו בכר 632 - 634
כשנבחר אבו בכר לח'ליף הוא שלח את ח'אלד כנגד בנו תמים ואת עכרמה אבן אבו ג'אהל כנגד המתחזה מוסליימה. ח'אלד השלים את משימתו, הצטרף לעכרמה, והיה זה שהביא לסיום המרד של מוסליימה בקרב עקרבה.
במהלך מלחמות הרִדה שלח אבו בכר את ח'אלד לעיר נג'ד בראש 4000 לוחמים. שבטים רבים מיהרו לקבל את בואם בברכה, אך אנשיו של מאלכ אבן נויירה נסוגו מהעיר ונפוצו במדבר. על פי המקורות השיעים שלח ח'אלד פלוגות פרשים לחפש את הנמלטים. מאלכ ובני משפחתו נתפסו, ואף שניסו לטעון כי קיבלו על עצמם את האיסלאם, הובאו בפני ח'אלד. באותו לילה, אף שהיו נתונים למשמר, נרצחו מאלכ ותומכיו, ולמחרת נשא ח'אלד לאישה את לילה, אלמנתו של מאלכ.
אנשי מדינה נזעקו לנוכח הזוועות, ואבו קטדה, אחד מחברי הנביא, יצא למדינה כדי להתלונן על מעשיו של ח'אלד בפני אבו בכר. עמר בן אל-ח'טאב דחק בח'ליף להדיח את ח'אלד מהפיקוד על הצבא, אך ח'אלד הכחיש כל מעורבות במותו של מאלכ, וטען כי פקודותיו הובנו שלא כהלכה. אבו בכר, שהיה מודע לכשרונו הצבאי של ח'אלד הסכים לקבל את גירסתו, וקבע כי "לא אשיב לנדנה את החרב שאללה שלף לשירותו".
על פי המקורות הסונים, מותם של מאלכ ותומכיו היה תוצאה של אי הבנה, לאחר שח'אלד ציווה על אנשיו לדאוג לחמם את האסירים בלילה הקר. כמו כן, מקורות אלה דוחים את הגרסה לפיה לקח לעצמו באותו הלילה את אשתו של מאלכ. הגרסה הסונית היא הגרסה המקובלת על מרבית ההיסטוריונים.
[עריכה] מסעות הכיבושים 636 - 651
ח'אלד החל במסע לכיבוש מסופוטמיה מידי האימפריה הסאסאנית, אך בשלב מאוחר יותר החליף אותו סעד אבן אבי וקאס, והוא עצמו יצא לחזית הסורית כדי להתייצב מול הביזנטים. תחת הנהגתו כבשו המוסלמים את דמשק, ובקרב הירמוך הוכו הכוחות הביזנטיים של הקיסר הרקליוס מכה ניצחת, שבעקבותיה נפלה מרבית סוריה לידיים מוסלמיות. בעקבות הקרב נקרא ח'אלד לשוב לחצי האי ערב על ידי הח'ליף עמר. על אף שח'אלד ביקש להמשיך ולפקד על הצבא, הוא ציית להוראה, אך במקום לשוב למדינה נותר במערכה כחייל מן השורה.
[עריכה] מותו
היחסים בין עמר וח'אלד, שהיו בני דודים, נותרו קרירים, אך ח'אלד לא נטר לו טינה. על ערש דווי ציווה ח'אלד את כל רכושו לעמר, ומינה אותו לממונה על עזבונו. ח'אלד מת בשנת 642 ונקבר בעיר חומס שבסוריה. משאלתו למות מות קדושים בקרב לא התמלאה, והוא מת במיטתו. מעל קיברו הוקם מסגד הקרוי על שמו, ועל מצבתו חקוקים שמות 50 הקרבות עליהם פיקד מבלי שהובס. הוא הותיר אחריו בן, מנישואיו לאישה ביזנטית, בשם עבד אלרחמן אבן ח'אלד.
