חסידות וורקא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חסידות וורקא הייתה חצר חסידית מרכזית בפולין, ענף של חסידות פשיסחה, וממנה יצאו השושלות: חסידות אלכסנדר, חסידות אמשינוב וחסידות סטריקוב.

תוכן עניינים 1 יסוד החסידות 2 אדמו"רי החסידות 2.1 רבי ישראל יצחק מוורקא 2.2 רבי שרגא פייבל מגריצא 2.3 רבי מנחם מנדל מוורקא 2.4 רבי דב בעריש מביאלה

[עריכה] יסוד החסידות

לאחר פטירתו של האדמו"ר רבי שמחה בונים מפשיסחה (י"ב אלול ה'תקפ"ז) נפרדו תלמידיו לשתי קבוצות:

הקבוצה האחת, קיבלה על עצמה את הנהגתו של האדמו"ר רבי מנחם מנדל מקוצק. על קבוצה זו נמנו גם האדמו"ר רבי יצחק מאיר מגור והאדמו"ר רבי חנוך העניך מאלכסנדר.

הקבוצה השנייה נותרה בפשיסחה ורצתה להכתיר בראשה את רבי יצחק מוורקא, אולם בעת ההכתרה (ליל ראש השנה תקפ"ח) העביר רבי יצחק את כוס הקידוש במפתיע לרבי אברהם משה מפשיסחה, בנו של רבי שמחה בונים, ובכך מינהו לאדמו"ר.

רק שנתיים מאוחר יותר, עם פטירת רבי אברהם משה (ו' טבת ה'תקפ"ט), הוכתר רבי יצחק למנהיג הקבוצה ואדמו"ר.

[עריכה] אדמו"רי החסידות

• האדמו"ר רבי ישראל יצחק מוורקא
• האדמו"ר רבי שרגא פייבל מגריצא
• האדמו"ר רבי מנחם מנדל מוורקא
• האדמו"ר רבי דב בעריש מביאלה

[עריכה] רבי ישראל יצחק מוורקא

רבי יצחק מוורקא נודע לכל בפעולותיו למען הכלל, הוא היה נוסע פעמים רבות לערי המלוכה להשתדל בעד היהודים, יחד עם רבי יצחק מאיר אלתר מגור.

רבי יצחק התפרסם בצורת הנהגתו, שהתאפיינה ברחמים וברוך. רבי יצחק עמל להחדיר בחסידיו ובתלמידיו, ענוה, אחדות ואהבת רעים. ואכן, חסידות וורקא וכל ממשיכותיה חרטו נושאים אלו על דגלן, עד כי חסידי וורקא ואלכסנדר נודעו לכל כ'אמני השתיה' (החריפה) שכן נהגו להסב יחדיו בכל הזדמנות וללגום לחיים, על פי המאמר: גדולה לגימה שמקרבת את הלבבות.

רבי יצחק נפטר ביום-טוב אחרון של פסח, (כ"ב ניסן) ה'תר"ח, ואת מקומו מילא תלמידו הגדול רבי שרגא פייבל דנציגר מגריצא - אבי שושלת אלכסנדר.

בנו בכורו של רבי יצחק, האדמו"ר רבי יעקב דוד קאליש כיהן כאדמו"ר באמשינוב.

תלמידים נוספים של רבי יצחק היו רבי יחיאל דנציגר מאלכסנדר ורבי יעקב מרדזימין.

[עריכה] רבי שרגא פייבל מגריצא

רבי שרגא פייבל היה בן למשפחת "מתנגדים", אולם למרות זאת באו בקשרי שידוכין עם האדמו"ר רבי לוי יצחק מברדיטשוב.

קשר זה גרם את התקרבותו של רבי שרגא פייבל אל דרך החסידות. את דרכו בחסידות התחיל יחד עם רעו רבי זושא מפלוצק אצל ה'חוזה מלובלין'.

טרם היותו לחסיד היה רבי שרגא פייבל תלמידו של רבי יעקב מליסא בעל 'נתיבות המשפט'. כשנסע רבי שרגא פייבל ללובלין, שיגר רבי יעקב מכתב אישי ל'חוזה' בבקשה שישגיח על תלמידו שלא יחדל מללמוד.

בשמיני עצרת (כ"ב תשרי) ה'תר"ט, חצי שנה לאחר התמנותו לאדמו"ר, נפטר רבי שרגא פייבל ואת מקומו מילא בנו הצעיר של רבי יצחק מוורקא, רבי מנחם מנדל.

[עריכה] רבי מנחם מנדל מוורקא

טרם התמנותו הנהיג רבי מנדל קבוצת חסידים תחת אביו. אולם מעת התמנותו לאדמו"ר הסתגר בחדרו, ונטל את פלך השתיקה. המסורת החסידית מספרת כי לעתים ישב ב'טיש' שש שעות בלא להוציא הגה, כאשר סביבו מצטופפים כ-6,000 חסידים. את אמרותיו הקצרות נהג לבאר לתלמידו וממשיך דרכו, רבי דב בעריש מביאלה.

רבי מנחם מנדל מוורקא עמד בקשר הדוק עם רבי מנחם מנדל מקוצק.

[עריכה] רבי דב בעריש מביאלה

לאחר פטירתו של רבי מנדל (ה'תרכ"ז) מינו החסידים את רבי בעריש למלא את מקומו.

רבי בעריש נולד לאביו רבי אברהם מטשכנוב, וכשהתקרב לרבי יצחק מוורקא היה כבר גדול בתורה. האגדה החסידית מספרת כי בתחילה התנגד נמרצות לרבי מנדל מוורקא, אך שינה את עמדתו משום מעשה שהיה: בחג השבועות, לאחר הטיש שהסתיים עם עלות השחר, הבחין רבי בעריש שבני החבורה מסמנים זה לזה ויוצאים יחד מבית המדרש, נכנסים למרתף, והתפללו בחטף את תפילת שחרית ומוסף. תמיהתו של רבי בעריש גברה כשראה אותם מסבים סביב בקבוקי שיכר. לאחר לגימות הגונות השמיע באוזניהם מנהיג החבורה, רבי מנדל, מילות תוכחה קצרות, וכוסות היי"ש התמלאו בדמעות. לאחר אותו מעשה, הפך רבי בעריש למעריצו של רבי מנדל ולאחר מכן לממלא מקומו.

לאחר פטירתו התמנה רבי יחיאל דנציגר מאלכסנדר, בנו של רבי שרגא פייבל מגריצא, לממשיכו.