חמש-חתרית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חמש-חתרית הוא השם העברי המודרני של ספינת מלחמה מונעת במשוטים מן העת העתיקה, שנקראה ביוונית πεντήρης ובלטינית quinqueremis. אונייה זו הייתה "יורשתה" של התלת-חתרית, ויחד עם הארבע-חתרית הצעירה ממנה שימשה ספינת המלחמה הסטנדרטית בציי הים התיכון מסוף המאה ה-4 ועד סוף המאה ה-1 לפנה"ס. [1]
המספר "חמש" (פנטה-, קווינקווה-) בשמה של האונייה מתייחס למספר החותרים ב"יחידת חתירה" או למספר שורות החותרים שלאורכה. האונייה הייתה בעלת 90 משוטים בכל צד, המסודרים בשלושה טורים, זה מעל זה. בכל אחד ממשוטי הטור העליון והטור האמצעי אחזו שני חותרים, ובכל אחד ממשוטי המפלס התחתון אחז חותר יחיד. יחידת החתירה מנתה אפוא חמישה חותרים, וסך כל החותרים בספינה היה 300 לעומת 170 בתלת-חתריות שקדמו לה.
נשקה של החמש-חתרית היה איל ניגוח, שבלט מקצה השדרית בגובה קו המים לערך, ובאמצעותו ניגחה והטביעה את יריבותיה או שיברה את משוטיהן ושיתקה את תנועתן. כמו כן הוצבו על סיפונה חיילי צי, קשתים ואף מכונות קלע, שנועדו להכריע את אוניית האויב בלוחמת סיפונים. מאז המאה ה-4 לפנה"ס, עם הופעתה של החמש-חתרית ואחר כך של הרב-חתריות הגדולות והכבדות ממנה, הלכה ודחקה לוחמת הסיפונים את תמרוני הניגוח. לאחר קרב אקטיום (31 לפנה"ס), כשהים התיכון הפך ל"אגם רומאי", פינו החמש-חתריות והרב-חתריות האחרות את מקומן לספינות מלחמה קלות ומהירות יותר, המתאימות למשימות שיטור ולחימה בפירטים.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ המונח העברי אינו מבחין בין "פנטרס" ל"קווינקוורמיס", והמבקשים לדייק משתמשים בשמות הלועזיים בלבושם העברי "פנטרה" ו"קווינקוורמה". את המונח "חַתְרִית", מלשון חֶתֶר, חידש ההיסטוריון הימי ד"ר מאיר שָׂשׂ.
