התרבות הנאטופית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: יש צורך בפישוט מושגים מקצועיים. בנוסף, הערך מתבסס רבות על ממצאים חדשים שטרם זכו לאימות ראוי וכן רשימת המקורות מבולבלת. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. |
התרבות הנאטופית הינה תרבות ארכאולוגית של ציידים־לקטים מקץ התקופה האפיפלאוליתית. הנאטופים שכנו בדרום הלבאנט ויישבו בשיאם את הרצועות הים־תיכונית, האיראנו־טוראנית והסוריו־ערבית. התרבות הנאטופית מתוארכת לשנים 12,800–10,200 לפני זמננו. את הכרונולוגיה הנאטופית מקובל לחלק לשתי תקופות: התקופה המוקדמת (12,800–11,000) והתקופה המאוחרת (11,000–10,300).
הנאטופים, אחרוני הציידים־לקטים בדרום־מערב אסיה, חיו על מפתן המהפכה הניאוליתית של ויר גורדון צ'ילד, והיו לאבות ראשוני החקלאים באזורם[1]. תרבותם החומרית הייתה עשירה. שרידיהם מלמדים על חברה מורכבת נייחת־משהו שבימיה חלו שינויים משמעותיים אשר עצבו את התרבויות החקלאיות לבוא. את שמם מקבלים הנאטופים מואדי אנ־נאטוף בו נחשפה תרבותם בשנות השלושים המוקדמות על ידי הארכאולוגית הבריטית דורותי גארוד.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
מודל ארכאולוגי מקובל גורס כי לתנודות בתפוצת ושכיחות החי והצומח, בעיקר לאור תופעות אקלימיות, השפעה ניכרת על דפוסי פעילות של חברות אנושיות. התקופה האפיפליאוליתית עשירה בתנודות אקלימיות, ונהוג לתרגם את הממצע הארכאולוגי מימיה לפי שינויים אלו.
בשנים 20,000 עד ל־14,500 טרם ימינו חלה ירידה בטמפרטורה שעמדה על עד כ־8 מעלות פחות מימינו, ולצידה התרחש פיחות ניכר במשקעים [3]. מתקופה זאת ידועות לנו מספר תרבויות ציידים־לקטים: הפְּרוֹטוֹ־כַּבַּארִית אשר נודעת עבור שכבת ישובה באתר אוהלו, הנִיצַנִית והזַרְזִית. החשובה והנחקרת ביותר בתרבויות היא, אומנם, התרבות הכבארית. תרבות זאת הוגבלה בעיקר למישור החוף שהורחב ב־15 קילומטרים בגין הצטברות המים בקרחונים, ונדידותיה הוגבלו בעיקר לקיץ מפאת הקור הקשה. הציד היה מקור בסיסי ומהותי למזון, אולם לקט נוצל גם כן, כפי שמלמדים עליי בזלת ומכתשים.
שיפור כללי בתנאים חל עם תום התקופה הנזכרת לעיל, והמשקעים הוסיפו להתרחב לקראת 13,000 לפני זמננו. תקופה זאת של נינוחות נחתמה, יחד עם תקופת הפליסטוקן הגאולוגית, על ידי הדריאס הצעיר, תקופה אקלימית של צינה ויובש. ארכאולוגים גילו תרבויות רבות מהתקופה הנוחה, בהן החַמְרִית, העַזְרַקִית, הקֶרֵנִית ואחרות. רוב התרבויות הללו מהוות פיתוח או פלג כלשהו של שתי התרבויות עיקריות: התרבות הכבארית הגאומטרית והתרבות המושאבית.
הכבארית הגאומטרית הינה פיתוח של התרבות הכבארית שנדונה לעיל. הכבארים הגאומטריים התפרשו על אזורים נרחבים, תוך כדי ניצול הנגב וחצי האי סיני שנעשו ברי יישוב. המושאבים, כנראה בני דלתת הנילוס, חדרו לאזור סיני מאותן הסיבות. התחרות בין השתים שאולי הוגברה על רקע הדריאס הצעיר[4], הובילה לקיצה של התרבות הכבארית הגאומטרית בדרום, בעוד שבצפון הלה התפתחה לתרבות הנאטופית (12,800–12,500 טרם זמננו).
[עריכה] יישובים
יישובים נאטופיים נחשפו לכל אורך הלבאנט הדרומי. האתרים הצפוניים נתגלו בלבנון ואזור הפרת, הדרומיים בנגב וסיני והמזרחיים בירדן. אזור הגרעין של התרבות הנאטופית, מאידך, נמצא בגליל, בכרמל ובהרי יהודה. האתרים החיצוניים דלים בממצאים ארכאולוגיים, קטנים בגודלם (15 עד 100 מטרים מעוקבים [1]) ונחותים ארכיטקטונית לאתרי אזור הגרעין.
יישובים נאטופיים גדולים מחוץ למולדת הופיעו רק בתקופה הנאטופית המאוחרת, אך גם הם היו קטנים יחסית לאתרי הבסיס, ותפקדו כתחנות לקבוצות ניידות של ציידים־לקטים. אתרי הבסיס הגיעו לגדלים מרשימים של עד כ־1,000 מטרים מעוקבים, ועשרות הבתים שנמצאו בהם התאימו למגורי קבוצות גדולות המונות כ־200 נפש[4].
קוטר הבית הנאטופי הממוצע לא עלה על שישה מטרים וצורתו השכיחה הייתה מעגלית. הבתים נבנו לתוך האדמה ולפרקים לצלע המדרון בבניית טראסה. היישובים נבנו במערות, פתחי מערות ואזורים פתוחים. רצפותיהם נעשו מאבן או עפר, ולעתים נמצאו בבתים מוקדי אש וחורים להנחת עמודי תמיכה. בין הבתים נמצאו מתקנים שאולי שמשו לאחסון, אבל אלו נדירים למדי. הבניה נעשתה בעיקר באבן הגוויל, ונמצאו עדויות לשימוש בטיח[4].
בתים יוצאי דופן בגודלם, צורתם, הרכבם האדריכלי או ממצאיהם עלולים להתפרש כמגורי מנהיג, או אתר בעל שמשו טקסי־דתי כלשהו. מתקני מגורים הפכו לעתים למתקני עבודה למיניהם, והשימוש במתקן כלשהו תם כאשר נקבר בו אדם. לעתים ננטשו אתרים, ומעליהם נבנו מחדש שכבות ישוב נוספות. במקרים אחרים קיים רצף ארוך של ישוב ותיקון מתקני המגורים.
[עריכה] תעשייה
[עריכה] מכלולי צור
המיקרוליתים, כלים קטנים אשר יוצרו מפלחי צור, בולטים במכלול הצורני של התקופה האפיפליאוליתית. יצור המיקרוליתים בלבאנט החל כבר בתקופה הפליאוליתית המאוחרת, אולם במעבר לאפיפליאולית חלו שני שינויים מורפו־טכנולוגיים עיקריים בתעשיות המיקרוליתיות: הנהגת תקניות במאפיינים פנים-תעשייתיים והקהה ניכרת של צידי הכלי. הגורם המקובל לשינוי זה הוא המעבר האפיפליאוליתי לכלים מורכבים בעלי ידית, כמו המגל[11]. לצורך התאמת הכלי לידית הוחלקו צדדיו.
המיקרוליתים של תעשיות ותרבויות שונות נבדלים זה מזה בצורתם, גודלם וטכניקות יצורם. אי לכך, שמשו בעבר המאפיינים הללו כקריטריונים להפרדת ישויות שונות בתקופה האפיפליאוליתית. יתרה מזאת, הבדלים מיקרוליתיים יעילים גם בחשיפת ישויות פנים תרבותיות בחברה מורכבת, דוגמת החברה הנאטופית, והפרדה של שלבים שונים בכרונולוגיה של החברה. בר־יוסף רואה בנוכחות טכניקת הנקר המיקרוליתי, אורך הסהרונים ואופני גימורם, טיפוסי הגרעין ליצור המיקרוליתים ושיעורם הכללי ביחס לכלים אחרים קריטריונים עיקריים לזיהוי ישויות ותקופות בנאטופית[1].
בדומה לקודמיהם הרבו הנאטופים להשתמש במיקרוליתים למטרות הציד והלקט. ברם, בנאטופית נראים חידושים בטכנולוגיה המיקרוליתית אשר לא נצפו בקרב הכבארים הגאומטריים. לצד החידושים נערכה הקצנה בניצול המשאבים ויצור הכלים, כפי שמעידה העובדה שמטר מעוקב באתר נאטופי מכיל יותר מיקרוליתים מאשר כל מ"ק באתר קדום יותר[2]. צמיחת האוכלוסייה שהמשיכה את המגמה הפליאוליתית[10], הכתיבה, כפי הנראה, את השימוש הנכבד והבלתי־בזבזני במשאבי הכלים.
התעשייה הצורנית התבססה על סיתות להבים ולהבונים מפלחי צור אשר גרעיניהם השתנו מהתקופה הקודמת. מהלהבונים יצרו הנאטופים את המיקרוליתים הגאומטריים. הצורה השכיחה בתעשיית המיקרוליתים היא זאת של הסהרון. עיצוב המיקרוליתים נעשה בשיטת השברור הדו־פני והשברור הזקוף, בנאטופית המוקדמת והמאוחרת בהתאמה[2]. נעשה שימוש בטכניקת הנקר המיקרוליתי לעיצוב כלים אלו, והשימוש בה התגבר לכל אורך התקופה הנאטופית. לתקופה המוקדמת אופייניים סהרונים זקופים, ובתקופה המאוחרת היוו סהרוני חלוואן חלק ניכר במכלול הנאטופי. המיקרוליתים שולבו בכלי ציד ודיג, וכלי צור אחרים דוגמת מרצעים ומגרדים שנוצלו לעיבוד החיות שניצודו או יצירת כלים אחרים.
מהלהבים עוצבו סכינים אשר שמשו כלהבי מגל. להבי המגל הופיעו לראשונה בימי התרבות הנאטופית, וסייעו בביסוס הטענה שהנאטופים עסקו בקצירת עשבוניים או דגניים היות שהברק עליהם נוצר מהתגובה הכימית בין הצורן בצמחים למיקרולית עשוי הצור[4]. הסכין הוצמד למגל עץ או עצם בעזרת ביטומן, שרף וחרסית[2]. מגלים אלו שימושיים יותר מכלי ליקוט קודמים, ומחזקים את דפוס הקצנת ניצול המשאבים בנאטופית. נוסף למגלים ולהביהם, חוקרים רבים רואים במפסלות, גרזנים עתיקים עשויי צור, חידוש נאטופי.
[עריכה] אבן ועצם
בשעה שרוב התרבויות אשר קדמו כרונולוגית לנאטופים עשו שימוש מועט בכלי אבן, אנו עדים לשימוש עתיר בכלים אלו בימי הנאטופים. שני סוגים עיקריים של חומרי גלם עמדו לרשות הנאטופים: אבן חול ואבן גיר. יחד עם זאת, נמצאו כלי בזלת באתרים נאטופיים. ממצא זה בא להעיד על סחר וקשרים בין הנאטופים לתרבויות שונות או על נדידה עונתית לאוזר הגולן. על כל פנים, טיפוסי הכלים השכיחים הם המכתשים, העליים, הקערות והספלולים. כלי האבן אופייניים ליישובים גדולים ששכנו בהם לעתים קרובות, והם נוצלו לכתישת מזון, גיר ואוכרה[1]. כלי אבן נוספים הם "מייישרי חניתות": פיסות אבן (בעיקר חלוקים, אך גם בזלת) שחוררו במרכזן. דרכם הועברו חצים וכלים דומים עד ליישורם.
כמו עם חומרי גלם אחרים, הנאטופים עשו שימוש רחב בהרבה מקודמיהם בעצם. יש הטוענים כי שימוש זה היה הרחב ביותר בלבאנט אי פעם. באתרי הגליל והכרמל אותרה הכמות הגדולה ביותר של כלי העצם. מחטים, חודים, מרצעים, צלצלים, חכות, נטיפות, ידיות מגל ומחליקי עורות הם עיקר טיפוסי כלי העצם בנאטופית. חלקם שומשו בציד ובדיג, אולם אחרים בבוּרְסְקָאוּת, קליעה ופעולות יום־יום אחרות[3]. העצמות היו ברובן של צבאים, יחמורים, איילי הכרמל ועופות.
[עריכה] עיטורי גוף ואמנות
התכשיטים הנאטופיים רבים ומגוונים. למעשה, נפוץ שסוגי תכשיטים אחדים שכיחים באתר אחד, אך כמעט נעדרים באחר[4]. לשוני זה השלכות חברתיות. על יריעת התכשיטים הנאטופית הענפה נמנות הקונכיות. זנים שונים של קונכיות, בהן תדירה ביותר קונכיית שן הים (דֶנְטַלִיוּם בלעז), נמצאו באתרים נאטופיים. רובן נאספו בים התיכון, אולם הים האדום, הנילוס ואף האוקיינוס האטלנטי נמצאו כמקור של חלקן. חומרי גלם אחרים היו הירקן, המלכיט, האובסידיאן, הגיר והבזלת. עצמות ושיני טורפים הוסבו לתכשיטים, ועולה על הדעת כי חומרים כלים כעץ ונוצות שמשו גם כן. בלפר־כהן מצביע על הדמיון בין עיטורי הגוף הנאטופיים לאלו של הפליאולית המאוחר האירופי. מרבית התכשיטים שהתגלו עד כה נמצאו על שלדי הקבורים, ושמשו כתליונים, חגורות, צמידים ועיטורי ראש.
באמנות הנאטופית ניכרים מאפיינים טבעיים אשר מקורם באמנות פליאוליתית עתיקה. אף על פי כן, נמצאו מספר צלמיות אנושיות, כמו ראש האדם מעינן ופסלון אחד המתעד, כפי הנראה, זוג המקיים יחסי מין. כלים אשר עליהם חרותות דוגמאות שונות, או לוחות עם חריתות בצורת בעלי חיים הם מרכיב נוסף של האומנות הנאטופית. פלחי אבן גיר, קרניים, עצמות וידיות מגל עשויות עצם הוסבו למיני יצירות. הדמויות הנפוצות הן של בעלי חיים כצבאים, ינשופים, פרים(*), צבים, מעלי גרה למיניהם ובבון אחד השנוי במחלוקת[1].
[עריכה] כלכלה
[עריכה] ציד
הואיל והממצא הבוטני לוקה בחסר, חקר הפאונה הכרחי להפקת מידע אודות הכלכלה הנאטופית, חיזוק טענות אחרות והסקת מסקנות אשר תקפות ומשפיעות על תחומים אחרים של החברה הנאטופית. הנאטופים עשו שימוש, כפי הנראה, באמצעים טכנולוגיים כקשתות ורשתות למטרות הציד. הועלה כי כלבים אולי שולבו בציד, אך למרות הידיעות המרמזות על ביות הכלב (ר' בהמשך), חסרים ממצאים לבסס טענה שכזאת. שינויים בדפוסי הציד בין התקופה הנאטופית לקודמותיה מורגשים בקרב מכפילי הפרסה, ושינויים בין התקופה הנאטופית המוקדמת למאוחרת נכרים בקרב בעלי החיים הקטנים. מונרו[7] מחלקת את הפאונה הנאטופית העיקרית לשלוש קבוצות:
הראשונה בהן, קבוצת מכפילי הפרסה ומפריטי הפרסה, מונה כתשעה זנים עקריים: צבי מצוי (Gazella gazella), יחמור פרסי (Dama mesopotamica), אייל אדמוני (Cervus elaphus), אייל הכרמל (Capreolus capreolus), שור הבר האירופי (Bos primigenius), חזיר בר (Sus scrofa), עז הבר (Capra aegagrus), פרא (Equus hemionus) וסוס רמכי (Equus caballus). על הקבוצה השנייה, קבוצת הטורפים, נמנים השועל המצוי (Vulpes vulpes), חתול הביצות (Felis chaus), גירית מצויה (Meles meles) וסמור (Vormela peregusna).
בקבוצה השלישית, קבוצת "בעלי החיים הקטנים", היינו בעלי חיים צמחוניים שמשקלם לא עולה על חמישה ק"ג[6], שכיחים ביותר צב היבשה המצוי (Testudo graeca), הארנבת המצויה (Lepus capensis), חוגלת הסלעים (Alectoris chukar), מספר דורסי יום ועופות מים. מהסקר הטפונומי של וייסברוד בטראסת אל־ואד[13], עולה בעל חיים נוסף שלא הופיע בחלוקה של מונרו: החולד הארצישראלי (Nannospalax ehrenbergi).
בקבוצה הראשונה נפוץ ביותר הצבי המצוי. הלה מרכיב כ־90 אחוזים מהמכלול הנאטופי של הפרסתנים: עלייה של כ־20 אחוזים בהשוואה לתקופה הכבארית. הזינוק בכמות הצבאים בא על חשבון ריכוז היחמור הפרסי שצנח מכ־20 לכ־2 אחוזים[14]. הנאטופית עוברת את קודמותיה גם בשיעור הניצול של צבאים צעירים, דהיינו אלו שגילם נמוך מ־18 חודשים. הסבר מקובל לתופעה היא הוצאת הצבאים מאיזון אוכלוסייתי, והכנסתם לשלבי התאוששות המתאפיינים באוכלוסיות צעירות[7]. הנאטופים אפוא לא העדיפו צעירים, אך המפגשים עמם גדלו סטטיסטית ועליהם הוטל לספק את אחוז התזונה הצביי. ייתכן שהעדפה על בסיס מגדרי הייתה קריטריון ציד נאטופי, כפי שמעיד מחקרו של בר־עוז[14] המתווסף למחקרים קודמים, וגורס כי אחוז הנקבות בפאונת הצבאים נמוך ביותר.
בתקופה הנאטופית חלה עלייה מרשימה בשכיחות "בעלי החיים הקטנים" אשר הגיעו לשיא ארכאולוגי של כ־60 אחוזים מהמכלול המלא באתרים אחדים[7]. בתקופה הנאטופית עצמה, שכיחותם גבוהה ביותר בשלב המקביל לדריאס הצעיר. חלוקה פנימית של הקבוצה המדוברת נערכה על ידי מונרו[6] לפי יחס ההשקאה/רווח. אי לכך, הם חולקו לאיטיים (צבים) וקלי התנועה (עיקר הקבוצה). בתקופה הנאטופית המוקדמת מהווים קלי התנועה כ־65 אחוזים מהכלל, בעוד שבנאטופית המאוחרת הצבים מגיעים לכ־75 אחוזים. הסבר אפשרי לשינוי זה הינו, כבמקרה הצבאים, הוא פיחות כללי בכמויות קלי התנועה, אך שינוי כה רציני בסדרי הגדלים לאורך תקופה כה קצר נובע, בעיני מונרו[7], משינוי חברתי מהותי אשר יפורט בהמשך.
כפי שהודגם במגוון תחומים אחרים, הנאטופים הרבו לנצל עד תומם את המשאבים אשר עמדו בפניהם. עניין זה תקף גם לגבי הפקת רווחים מהחיות שניצודו, אולם אין לדעת האם גם בהיבט זה מדובר בהגברת הניצול בהשוואה לתקופות קדומות יותר, וזאת מפאת המחסור במחקרי ניצול שעוסקים בתקופות קדומות יותר. על כל פנים, ניצולה הקלורי של גוויות בעל־חיים נצוד מתאפיינת בשימוש בבשרו, אך גם ברדיית שומן ולשד העצמות[7];[12]. שיבור והיעדרותן של העצמות הארוכות אשר בגופן מצוי הלשד, והעצמות נקבוביות אשר מכילות את השומן, בקרב צבאים ואולי ארנבות מעידים על פעולות הפקת רווח מרבי שננקטו על ידי הנאטופים[12].
הועלתה בעבר תאוריה לפיה הנאטופים אף עסקו בפרוטו־ביות של הצבאים, וזאת על סמך זהות הצבאים שניצודו ונתוניהם הגופניים. טענה זאת הופרכה אחר סקירה מחודשת של הנתונים. יתרה מכך, האופי של הצבאים מקשה מאוד על רעייתם והגנתם, ועל כן פוגם ברווח המופק מהם[15]. אף על פי כן, ישנן עדויות לביות אחר בנאטפית, ביות הכלבים. עד כה נתגלו ארבעה קבורות כלבים, והמפורסמת בהן נמצאת בקבורה 104H בעינן. גורי הכלבים, או הזאבים, נקברו בסמוך לאנשים. אלו, כאמור, אולי סייעו בציד, וכנראה התגוררו בסביבה האנושית.
יצורים אחרים אשר, קרב לוודאי, התגוררו בדו־קיום עם הנאטופים היו העכברים. וייסברוד[13]מבחין בטראסת אל ואד בשלוש קבוצות גיל מבוגרות בקרב עכברי הבית המערב אירופיים (Mus musculus domesticus) אשר לא נוכחים בקני ינשופים באזור. הינשופים נחשבים לסוכני הצטברות משמעותיים של שרידי יונקים קטנים באתרים כטראסת אל ואד, והיעדרות קבוצות הגיל המבוגרות בקניהם מוכיחה כי העכברים שנמצאו באתר חיו לצד הנאטופים, זכו להגנה מפני טורפים והגיעו, בחלקם, לגיל מבוגר. יצורים אחרים שחיו בקרבת הנאטופים היו דרור הבית, זיקית העליות ואחרים[3].
[עריכה] ליקוט וממצאים פלורליים
הכלכלה הנאטופית המוקדמת התבססה על ציד אינטנסיבי ומגוּון שמתאים במידה רבה למודל הקשת הרחבה של פלנרי[8]. עצמות ויתר שרידי הפאונה שרדו לימינו במצב טוב מאוד, אך שרידי הפלורה הנאטופית מצומצמים ביותר. אדמת הטרה רוסה האופיינית ליישובים נאטופיים רבים אחראית לכליית הממצא הבוטני[1].
מהתקופה הנאטופית ידוע לנו רק על מצבור אחד של ממצא בוטני אשר שרד לימינו. הלה אותר בתל אבו חוריירה הסורי, אתר נאטופי במקורו אך גם מרכזה של ישות חברתית פנים־נאטופית. השרידים מהאתר לא מרובים, ובולטים בו העשב, השיפון וחיטת הבר (Triticum boeoticum; Triticum dicoccoides). העשב, למרות שכיחותו הגבוהה, דורש מאמץ רב לקצירתו ועיבודו והרווח הקלורי המופק ממנו מועט. הדגניים, מאידך, קלים יותר לקצירה ועיבוד ומספקים רווח קלורי גבוהה יותר. השכיחות הגוברות של כלי כתישה מאבן, והמצאת המגל מסייעים בביסוס הטענה כי הנאטופים הרחיבו את העיסוק בלקט, ועניין זה משתלב יפה עם המגמה הכללית המסתמנת בתקופה הנאטופית.
פרופיל זה בסיסי ביותר, ובשל המחסור בממצאים בוטניים יש צורך להיעזר במידע חיצוני כדי להרכיב את זהות הלקט הנאטופי. בעוד שממצאים מאתרים ניאולתיים קדם־קרמיים נפוצים יותר מהממצא הבוטני הנאטופי, מוטב לבסס את פרופיל הלקט על נתונים קדם־נאטופיים, הואיל ובתקופה הניאולתית חל המעבר לחקלאות. המקור הבוטני הקדם־נאטופי הקרוב ביותר, והיחיד מסוגו בתקופה המדוברת, נחשף באתר אוהלו II לגדות הכנרת. ישוב ציידם־לקטים־דייגים זה מתוארך ל־23,000 לפני זמננו, כ־10,000 שנים לפני התהוות התרבות הנאטופית, ונמצא בו מכלול בוטני רחב המונה פחות מ־90,000 שרידי צמחים אשר השתמרו הודות למצב האנארובי המזדמן. לפי 40,000 הדוגמאות שנבחנו, שעורה, שקדים, פיסטוקים, זיתי בר, תאנים וענבים יכלו לקחת חלק בתזונה הנאטופית[8];[1].
לאחרונה הציג כסלו[9] מודל ליקוט אפיפליאוליתי שונה במעט. לטענתו, קצירה מגלית ולכידת גרעינים דגניים בסלים עלולים להביא לפגימה בלקט, בתנאים מסוימים. אמצעי שימושי ורווחי יותר לליקוט, בעיני כסלו, הינו האיסוף מהאדמה של חומר בשל. ניסויים [9]והפניות בתוכו העידו כי ליקוט לפי מודל זה יכול להניב בשעתיים את הצורך הקלורי היומי של בוגר, ובתומה של עונת ליקוט (מאי–אוקטובר) היו נותרים המלקטים עם עודפים נכרים. באוקטובר הבשילו מקורות צמחיים אחרים עליהם יכלו הנאטופים להסתמך, וכסלו מאמין כי בעודפים נעשה שימוש חקלאי מכוון.
[עריכה] שאלת החקלאות
פולמוס החקלאות מעסיק את חוקרי התרבות הנאטופית כבר למעלה מ־70 שנה. דורותי גארוד, חושפת התרבות הנאטופית, הייתה הראשונה להעלות את הסברה כי הנאטופים עסקו בחקלאות, אך לתאוריה נמצאו מבקרים. מספר שנים מאוחר יותר, ויר גורדון צ'ילד תמך בסברה לפיה קבוצה נוודית נדחקה לפיתוח החקלאות בגין קושי אקלימי, ונקב בנאטופים כחברה אפשרית. עבודתו הארוכה של ר"ג בריידווד ביררה את אמיתות הסברה של צ'ילד אחר עידונה והרחבתה, אך לבסוף שללה את הטענה.
מוּר הפיח בתאוריה החקלאית רוח חיים ואונגר־המילטון מצא סימוכין לחקלאות נאטופית במגלים השורדים. ממצאים מהימנים אשר תחמו והבהירו את גבולות הדריאס הצעיר הובילו חוקרים רבים לטענה בעד חקלאות פרימיטיבית, או לפחות עיבוד וטיפוח דגני בר בנאטופית המאוחרת.
תומכי החקלאות, או העסוק הפרוטו־חקלאי בקרב הנאטופים, רואים בתקופה הנאטופית המאוחרת את המועד להיוולדות החקלאות. התקופה הנאטופית המאוחרת מקבילה לדריאס הצעיר, אירוע אקלימי של קור ויובש אשר נמשך מספר מאות שנים והביא לפגיעה במשאבי תזונה נאטופיים. פיתוח החקלאות כאמצעי הסתגלות ושליטה על מקורות המזון נראה כפתרון הגיוני עבור חברה כה מפותחת אשר בלאו הכי הסתמכה מאוד על ליקוט דגניים והייתה נייחת למדי בהשוואה לחברות לקטים־ציידים אחרות. אף על פי כן, הממצא הארכאולוגי פוסל פיתוח כזה לאורך רובה של התקופה המאוחרת.
פרישת האתרים הנאטופית בתקופה המאוחרת רחבה יותר מאשר בתקופה המוקדמת. היישובים, אומנם, הם כנראה אתרי חנייה בשל גודלם הקטן יחסית ופשטותם הארכיטקטונית. ריבוי הקבורות המשניות בתקופה המאוחרת כמו גם העדרן של טכניקות סילוק אשפה באתרים כואדי חמה 27 מעידים על ניידות מוגברת בתקופה המאוחרת. אחוז הצבים הגבוה בתזונה הנאטופית בתקופה המאוחרת[6] מלמד, בהתאם למדד ההשקאה/רווח, על השקאת אנרגיה מופחתת בציד. דבר זה מעיד על פיחות בכמות הפיות שיש להאכיל, או על שהייה קצרה יותר באתרים. אי לכך, ניתן להסיק כי חזרה לדפוסי נוודות של הכבארים הגאומטריים מהווה הסתגלות נאטופית למציאות האקלימית החדשה. חברה ניידת לא מסוגלת לעבד ולטפח תבואה, ועל כן קשה להאמין כי הנאטופים אכן עסקו בחקלאות.
ברם, ניתן להבחין בחזרה למסורת הנאטופית המוקדמת והצטמצמות לגבולות אזור הגרעין לקראת תום התקופה הנאטופית. נוהל הסרת הגולגולת החל להופיע בתקופה המדוברת, ויש בחוקרים שרואים קשר בינו לבין מנהג אבות וטריטוריאליזם[4]. נוהל זה נעשה שכיח בתקופה הניאוליתית שבאה ישירות אחרת השלב הנאטופי הסופי. הניאוליתים בארץ ישראל התפתחו מהנאטופים, ועם שיפור התנאים האקלימיים הם אימצו את החקלאות. אפשרי, אם כן, שמסורת חקלאית כלשהי אשר התקיימה בנאטופית הסופית עברה לניאוליתים. נוסף לכך, אפשרי שהליקוט הרב של הדגניים הביא לביות בלתי־רצוני שלהם.
איסוף לקט מהאדמה מסוגל ללמד, לטענת כסלו[9], את העקרונות הבסיסיים של שתילה וחקלאות. את העודפים הנותרים מהליקוט ניתן היה לשתול ולברוא בכך חקלאות פרימיטיבית. ידוע לנו כי הדגניים שמשו חלק חשוב בתזונה אלפי שנים לפני התקופה הנאטופית, וממצאי אבו חוריירה מעידים על טיפוח השיפון. הדעות, אולם, עדיין חלוקות בנושא, ובצדק. יש צורך בממצא בוטני משכנע כדי להגיע לקביעה בשאלת החקלאות.
אחדים כהיידן יוצאים ככלל נגד המודל האקלימי וגורסים כי הניידות של התקופה המאוחרת נובעת מנסיון ליצור עודפי פלורה. בלחץ הציד המוגבר בנאטופית לעומת קודמותיה, אך הלא משתנה בין התקופות הנאטופיות, רואה היידן עדות לכך שהשפעת הדריאס הצעיר הייתה משנית. את המעבר לחקלאות הוא מייחס למודל טכנולוגי חברתי מתקדם אשר התחדד בתקופה הנאטופית.
[עריכה] קבורה
נוהלי הקבורה הנהוגים בתרבות הנאטופית חדשניים, מגוונים ולהם שלל מאפיינים. הקבורה הנאטופית אינה הראשונה בלבאנט, אך היא עוברת במורכבותה ומספריה את כל התרבויות אשר קדמו לה. קבורות התרבויות הקדם־נאטופיות נמנות בעשרות, בעוד שהנאטופית לבדה הניבה עד כה למעלה מ־400 קבורות. בתי־הקברות הנאטופיים אופייניים לישובי בסיס צפון נגביים דוגמת עינן, נחל אורן, טראסת ומערת אל ואד, טראסת ומערת היונים, מערת כבארה ומערת שוקבה[3].
הקבורות הונחו בבורות מחוץ לבתים או במבנים שיצאו משימוש. עומק הבורות נע בין רדוד לעמוק, ולעתים אבנים דפנו אותם, בעיקר באזור הגולגולת. הקבר נסתם בחומר המצוי באתר: עפר, אבני גוויל, תוצרי לוואי של התעשייה הנאטופית, כלים הרוסים ועצם. צינורות אבן, מעין מכתשים שחוררו עד בסיסם, ומכתשים שחוררו לתוך גושי סלע העידו לעתים על מיקומו של קבר. מסמני קברים אחרים היו מעגלי אבנים שנבנו סביב לקברים. הכיסוי באבנים נערך אולי כדי למנוע פגיעה בגופה מצד אוכלי נבלות, או כדי שלא תשתנה תנוחת הנקבר[5]. ייתכן כי סימון הקבורה נעשה לטובת הוספה עתידית של גוויות לחלקה מסוימת. מוקדי אש רחבים נמצאו בסמוך למספר אזורי הקבורה ולהם אולי קשר טקסי לקברים[1].
קבורות קבוצתיות בבתי הקברות שכיחות בתקופה המוקדמת, אבל קבורות מפוזרות של גוויות (ולעתים של חלקי גוף שונים) נעשו נפוצות יותר בנאטופית המאוחרת. הקבורות נחלקות לראשונית ומשנית, דהיינו קבורה של הגופה כפי שהיא, או אסוף העצמות אחר הקבירה הראשונית וקבירתן המחודשת. קבורות משניות נעשות נפוצות בתקופה המאורחת, אך אינן ייחודיות לה. בתקופה המאוחרת החל מנהג כריתת ראש הנקבר אשר הפך נפוץ בתקופה הניאוליתית. לעתים נמצאו עד כ־6 גופות בקבר אחד[5].
בקרב תנוחות הנקברים רווחות התנוחה המכווצת והמכווצת למחצה. בחלק מן האתרים אפשר להצביע על מעבר מתנוחה בלתי מכווצת או מכווצת למחצה מהתקופה המוקדמת לתנוחה המכווצת בתקופה המאוחרת, אך נבצר מאיתנו לקובע מגמה ברורה בנדון. כיוון הנחת קבורה שליט לא נחשף, ומצויות מספר וריאציות של כיוון הראש. אין מגמה בולטת באופן קיבוע הגוויות, היינו על הגב או על אחד הצדדים. חוסר אחידות זה תקף גם למיקום הידיים של הנקבר[5]. הילדים והנשים מהווים כל אחד בין כ־25 לכ־30 אחוז מכלל הקבורות.
בקברים רבים נחשפו מיני חפצים נלווים. לעתים מדובר בתכשיטים כתליונים ושרשראות עשויות דנטליום, טיפוסי תכשיטי עצם ויתר הפריטים שהוזכרו לעיל. נוסף לתכשיטים, נמצאו בקרבים מנחות קבורה כצלמיות אדם ובעלי חיים, קרניים, פגיונות ואוכרה; פרט נוסף שנתגלה במספר קברים הוא כלב אשר נקבר יחד עם האדם. הקברים הנאטופיים לעתים חדרו לשכבות ישוב קדומות יותר, לרוב מולאו בחומרי פסולת מהאתר ולעתים היו רדודים מידי. אי לכך, קשה לייחס את כל החפצים המצויים בקברים דווקא לנקברים.
[עריכה] חברה
אולברייט גרס כי הנאטופים השתייכו ל"גזע־האב השמי־חמי", טרם התפלגותו לקבוצות שונות בתכליתן. על תכונותיהם הפיזיות כתב: "הנטופים עצמם היו קדוּמי ים־תיכונאים טיפוסיים, מבנה גופם גרמי ודק, והם ארוכי־גולגולת (דוֹליכוֹקֶפַלִיים) ועדיני תואר; קומת הגבר הממוצע הייתה אך מעט למעלה מחמש רגלים לגובה"[17]. בפירוט ניתן לומר כי עצמות אפם היו שטוחות, מצחם נמוך, החלק העליון של פניהם רחב, והם חיו לכל היות לגיל 35 [3].
מעניין לציין כי בניאוליתית עלתה כמות הילדים והנשים ב־10 עד 15 אחוז לעומת הנאטופית. למרות שיעור זוטא של צלמיות אנוש, ראוי לראות בהן אינדיקטור לשינויים חברתיים. האמנות – כפי שמציינת בלפר־כהן, מקומה לבטא את ההתבדלות של קבוצות קטנות אחת מהשנייה כאשר הן באות במגע וחיות זאת לצד זולתה, ללא היכולת לשוב לקבוצות המקור הקטנות יותר. האמנות הייתה, לפי מודל זה, אמצעי ניחומי–חברתי שעסקו בו הנאטופים בעת לחץ חברתי, בנסיון לא להפר את האיזון של הקבוצה הגדולה המורכבת מקבוצות קטנות להן רקע אתני משותף.
התרבות הנאטופית מתקדמת למכביר ממבשרותיה באופייה הכלכלי, חידושיה הטכנולוגיים, אתריה הרחבים ובעיקר במורכבת חברתה.
חברה : [1] התיישבות כאיגוד חברתי של מספר משפחות [2] הבדלים (בעיקר בנאטופית המוקדמת) בשיטות יצור המיקרוליתים, על אף התוצאה הזהה כמצביע על תת-תרבויות שונות
[עריכה] קישורים חיצוניים
- החוואים הראשונים נתגלו, באתר ה־BBC.
- התרבות הנאטופית, באתר המזרח התיכון הקדום.
[עריכה] הפניות
[1] Ofer Bar-Yosef, The Natufian Culture in the Levant, Threshold to the Origins of Agriculture, Evolutionary Anthropology 6,
159-177, 1998. (PDF)
[2] ישראל אפעל, היסטוריה של ארץ ישראל – התקופה הקדומה, 49–63, התקופה האפי-פליאוליתית, הוצאת יד יצחק בן צבי וכתר, 1982, ירושלים.
[3] האנציקלופדיה העברית, כרך ו' – ארץ ישראל, 394–401, "פרהיסטוריה: התקופה האפיפליאוליתית", הוצאת ספרית הפועלים, 1992.
[4] אנה בלפר־כהן, תולדות האדם הקדמון, 109–121, "התרבות הנאטופית", האוניברסיטה המשודרת - משרד הביטחון, 1992 (תשנ"ג), תל־אביב.
[5] איתמר זינגר, קברים ונוהגי קבורה בארץ ישראל בתקופה העתיקה, 20–30; 35–39, הוצאת מוסד יד יצחק בן צבי והחברה לחקר ישראל ועתיקותיה, ירושלים, תשנ"ד – 1994.
[6] Natalie D. Munro, Small game, the younger dryas, and the transition to agriculture in the southern levant, Mitteilungen der Gesellschaft für Urgeschichte 12, 47–64, 2003 (PDF)
[7] Natalie D. Munro, Zooarchaeological Measures of Hunting Pressure and Occupation Intensity in the Natufian, Current Anthropology 45, 2004. (PDF)
[8] Ehud Weiss et al., The broad spectrum revisited: Evidence from plant remains, PNAS, 2004. (PDF)
[9] Mordechai E. Kislev et al., Impetus for sowing and the beginning of agriculture: Ground collecting of wild cereals, PNAS, 2004. (PDF)
[10] Mary C. Stiner et al., Paleolithic Population Growth Pulses Evidenced by Small Animal Exploitation, Science Magazine 283, 1999. (PDF)
[11] Anna Belfer-Cohen and Nigel Goring-Morris, Why Microliths? Microlithization in the Levant, Archeological Papers of the American Anthropological Association 12, 2002. (Chap. 4 in Thinking Small: Global Perspectives on Microlithization; PDF)
[12] Natalie D. Munro and Guy Bar-Oz, Gazelle bone fat processing in the Levantine Epipalaeolithic, Journal of Archaeological Science, 1–13, 2004. (PDF)
[13] Lior Weissbrod et al., Micromammal taphonomy of el-Wad Terrace, Mount Carmel, Israel: distinguishing cultural from natural depositional agents in the Late Natufian, Journal of Archaeological Science 32, 1–17, 2005. (PDF)
[14] Guy Bar-Oz et al., The Natufian economy at el-Wad Terrace with special reference to gazelle exploitation patterns, Journal of Archaeological Science 31, 217–231, 2004. (PDF)
[15] Michael S. Alvard and Lawrence kuznar, Deferred Harvests: The Transition from Hunting to Animal Husbandry, American Anthropologist 103, 2001. (PDF)
[16] Variability and Homogeneity Among the Natufian: A GIS Approach to Hunter-Gatherer Social Relations [1]
[17] ויליאם פ. אולברייט (עברית: אהרן אמיר), ארכאולוגיה של ארץ ישראל, 51–54, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשכ"ה – 1965.
