הסכמי בן גוריון - ז'בוטינסקי (הסכמי לונדון)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הסכמי לונדון הם סדרה של הסכמים שנחתמו בין מנהיג תנועת העבודה, דוד בן-גוריון, לבין מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, זאב ז'בוטינסקי, כחלק מהניסיון לפייס ולגשר על הפערים בין שתי התנועות בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20. ההסכמים נחתמו בלונדון, אנגליה, בתיווכו של פנחס רוטנברג במסגרת של 16 פגישות שהתקיימו בין בן-גוריון וז'בוטינסקי בתקופה של חודש. לאחר שנים של אלימות ויריבות קשה בין שתי התנועות ביישוב היהודי הייתה זאת נקודת השיא בהתקרבות בין שתי התנועות והמנהיגים שלהן בניסיון לאחות את הקרע בתנועה הציונית.

[עריכה] הרקע להסכמים

מפא"י והתנועה הרוויזיוניסטית, שתי התנועות האידאולוגיות שפעלו במסגרת התנועה הציונית, היו שרויות ביריבות שהלכה והחריפה. עצם הקמתה של התנועה הרוויזיוניסטית הייתה מעין התנגדות לתוכניות המדיניות של מפא"י, שהייתה התנועה השלטת בתנועה הציונית, והצעת תוכנית חלופית לציונות ולדרכי פעולתה.

מקור כוחה של מפא"י היה בעיקר ביישוב היהודי בארץ, בעוד התנועה הרוויזיוניסטית נשענה על היהודים אנשי המעמד הבינוני בגולה. בקונגרס הציוני ה-17 בשנת 1931 התקיימה המערכה הפוליטית הראשונה בין מפא"י בראשות בן-גוריון לרוויזיוניסטים בראשותו של ז'בוטינסקי. שני הצדדים יצאו אחד נגד השני בהתקפות בוטות כשהנושא העיקרי של המחלוקת היה המדיניות הציונית. ההנהלה הציונית, בראשות חיים ויצמן, ניהלה מדיניות של שיתוף פעולה עם השלטון הבריטי, ויתרה על חלק מהמטרות המדיניות של הציונות והסתפקה בפיתוח היישוב היהודי בארץ בקצב שהממשלה הבריטית הייתה מוכנה לאשר. למדיניות זו התנגדו הרוויזיוניסטים שדרשו להפעיל לחץ מדיני על הממשלה הבריטית ולאלץ אותה לאמץ את המדיניות שהתחייבה לה בהצהרת בלפור.

המאבק הפנימי בתנועה הציונית בא לידי ביטוי גם ביישוב היהודי בארץ ישראל. התקיים מאבק על השליטה בשוק העבודה כשהסתדרות העובדים הכללית מנסה ליצור מונופול בשוק זה. בנוסף, התקיים מאבק אידאולוגי בין מפא"י הסוציאליסטית לרביזיוניסטים שדגלו בציונות לאומית. המאבק הפנימי הביא את היישוב אל סף מלחמת אחים. החרפת המאבק באה לידי ביטוי כאשר חיים ארלוזורוב, שהיה מבולטי אנשי מפא"י ודגל במדיניות פייסנית ביחס לבריטניה, החל במשא ומתן עם השלטונות הנאצים בגרמניה, לביצוע "טרנספר" של רכוש יהודי מגרמניה לארץ ישראל באמצעות סחורות גרמניות. ז'בוטינסקי מצידו הכריז על חרם יהודי כללי על כל תוצרת גרמנית בעידוד ותמיכה של יהודים בגולה ואפילו בקרב חוגי הפועלים בארץ. ארלוזורוב נרצח מספר ימים לאחר שחזר מהמשא ומתן בגרמניה. מפא"י וההסתדרות האשימו ברצח את הרביזיוניסטים, מה שהחמיר את המאבק הפנימי ביישוב ואיים על קיום המפעל הציוני.^[1]

בקונגרס הציוני ה-18, בשנת 1933, באה לידי ביטוי האשמת הרביזיוניסטים ברצח כשמספר הצירים שזכו בו היה נמוך מהקונגרס הקודם בשנת 1931. לעומת זאת, הרביזיוניסטים לא אבדו מכוחם בגולה והקואליציה שהקימה מפא"י נתמכה רק על ידי מחצית מהצירים בקונגרס. מפא"י הצליחה לכפות לראשונה נשיאות ללא הרביזיוניסטים כשבן-גוריון נכנס להנהלה הציונית בזמן שהוא עדיין מכהן כמזכ"ל ההסתדרות.

רצח ארלוזורוב המשיך להשפיע על מערכת היחסים ביישוב היהודי בארץ בין הפועלים והרביזיוניסטים. שלושה חשודים, חברי התנועה הרביזיוניסטית, נעצרו בחשד לרצח: אבא אחימאיר שהקים את "ברית הבריונים" והיה קיצוני בדעותיו נחשד בתכנון הרצח, ואברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט נחשדו בביצועו. שני האחרונים זוכו סופית מאשמת הרצח ב-20.7.1934, בעוד שאחימאיר ישב שנה במעצר ולבסוף נשפט על הקמת "ברית הבריונים" בלי קשר לרצח ארלוזורוב ונידון לשנה וחצי של מאסר בפועל.

גם אחרי שזוכו השלושה מאשמה ברצח ארלוזורוב המשיכה מפא"י להאשים את הרביזיוניסטים בביצוע הרצח שלטענתה היה פוליטי.כל מי שהיה בעד הרביזיוניסטים וזכאותם בכל מה שקשור לרצח נידון להשתקה ולנידוי.^[2]

[עריכה] המשא ומתן הגלוי שקדם להסכמים

מספר ימים לאחר הזיכוי של אברהם סטבסקי מאשמה ברצח ארלוזורוב, ז'בוטינסקי יצא ביוזמת שלום המכוונת כלפי מפא"י. ב-31.7.1934 פרסמה הצה"ר בסוכנות הידיעות היהודית המרכזית "אגרת שלום" הקוראת למפא"י לשבת לשולחן המשא ומתן במטרה להשיג "מודוס ויוונדי" לפעילות התנועה הציונית. הפנייה הרשמית למפא"י הגיעה לאחר שבוע והחלו דיונים במרכז מפא"י על התגובה ל"אגרת השלום". מפא"י התחבטה בשאלה האם להיכנס למשא ומתן עם התנועה הרביזיוניסטית ובסוף בחרה שלא להגיב באופן ישיר ל"אגרת השלום". ב-24.8.1934 פרסמה מפא"י קריאה למשא ומתן עם כל המפלגות בתנועה הציונית.

במקביל החלו דיונים דומים בהנהלה הציונית ב-6.8.1934. שאיפתה הייתה לקיים דיאלוג כלל-תנועתי והתקבלה החלטה לזמן את הסיעות השונות בתנועה הציונית לשיחות על השכנת שלום בתנועה. הזמנה זו דומה להחלטת מפא"י ולכן לא התקיימו שיחות ישירות בין נציגי מפא"י ונציגי הסיעות השונות אלא רק שיחות בראשות נציגי ההנהלה הציונית. כחלק מתהליך זה התקיימו שתי שיחות עם נציגי התנועה הרביזיוניסטית ב-8.10.1934.

בלי קשר למשא ומתן בין ההנהלה הציונית והתנועה הרביזיוניסטית, התנהלה פגישה בין ראשי שתי הסתדרויות העובדים בארץ, ביוזמת פנחס רוטנברג שהיה מגדולי המעסיקים ביישוב. היה ניסיון לאחד בין "הסתדרות העובדים הכללית" ו"הסתדרות העובדים הלאומית" במטרה להגיע להקמת לשכת עבודה כללית שתהיה אחראית על חלוקת העבודה במשק לכלל העובדים ועל יישוב המחלוקות בין עובדים ומעבידים. את "הסתדרות העובדים הכללית" ייצגו דוד רמז שהיה יו"ר ההסתדרות, וברל רפטור שהיה חבר מרכז מפא"י. את "הסתדרות העובדים הלאומית" ייצגו עקיבא ברון שהיה מזכ"ל הארגון, ואברהם וינשל שהיה יו"ר הצה"ר בארץ ישראל. פגישה זו לא השיגה את מטרתה כיוון שנציגי הרביזיוניסטים דרשו לדון בשאלות מדיניות שלטענתם עמדו בבסיס המחלוקת בין התנועות ולא בשאלת לשכת העבודה.

[עריכה] המשא ומתן החשאי - הסכמי לונדון

לאחר השיחות בין הנציגים הרביזיוניסטים לנציגי ההנהלה הציונית שבהם לא הושג דבר, הבין בן-גוריון שהנציגים הם רק שליחים של ז'בוטינסקי וכדי להתקדם במשא ומתן עליו להפגש איתו פנים אל פנים. בין ה-10.10.1934 ל-11.11.1934 התקיימו 16 פגישות בין ז'בוטינסקי ובן-גוריון כשבחמש מהן נכח גם פנחס רוטנברג שהיה המתווך בין הצדדים. הפגישות התקיימו בחשאיות בלי ידיעתם של חברי התנועות בארץ ובלי התייעצות איתם או עם ראשי התנועות. המשא ומתן נחלק לשניים: החלק הראשון כלל 7 פגישות והוקדש לדיונים בנושא האלימות בין המפלגות והיחסים בין הפועלים. החלק השני כלל 9 פגישות ובו דנו בהסכם שלום כולל שהיה אמור להביא לסיום הסכסוך הפוליטי בין המחנות בתנועה הציונית.

הסכם "נימוסי הפולמוס המפלגתי" שדן בנושא האלימות בין המפלגות כלל 7 סעיפים והם:

התחייבות להימנע מכל אמצעי מלחמה מפלגתיים היוצאים מגדר ויכוח אידאולוגי ופוליטי.

איסור מפורש על טרור ומעשי אלימות בכל התנאים, כולל הטפה לטרור ואלימות.

התחייבות למנוע הפרת ההסכם בדבר יחסי העבודה בין התנועות.

התחייבות לאחוז בכל האמצעים על מנת למנוע "מעשה בלתי הוגן במלחמה המפלגתית", כגון: עלילה, דיבה, פגיעה בכבוד אישים והפצת ידיעות שקר.

איסור על שיתוף פעולה בין יריבים פוליטיים לבין ממשלות המתנגדות לזרם כלשהו בתנועה הציונית.

איסור על הפרעה לאסיפות.

התחייבות של כל המפלגות להעניש את החברים, אשר יפגעו באחד הסעיפים בהסכם, באחד מהעונשים הבאים: נזיפה, קנס, הפסקה זמנית של חברות וגירוש מהמפלגה.

הסכם זה נכנס לתוקף באופן מיידי ולא דרש אישורים של המוסדות אותם ייצגו בן-גוריון וז'בוטינסקי. לעומתו, "הסכם העבודה בין ההסתדרות והעובדים הרביזיוניסטים" לא נכנס לתוקף לאחר החתימה כיוון שהיה זקוק לאישור של הסתדרויות העובדים בשני הצדדים. הצעת ההסכם שהוגשה להסתדרויות העובדים בארץ כללה 13 סעיפים והם:

חלוקת עבודה שיוויונית בין כל הפועלים על פי חוקת תור מוסכמת.

התחייבות למנוע תחרות בין הפועלים על ידי הרעת תנאי עבודה.

שיתוף פעולה לשם השלטת עבודה עברית בכל ענפי המשק היהודי.

מתן אפשרות לריכוז עובדים במקום עבודה אחד לפי מידת האפשר.

חלוקת העבודה תעשה בכל ענף, על פי מפתח מוסכם.

עד שתקום לשכת עבודה אחת, מתן אפשרות לכל הסתדרות לקיים לשכת עבודה משלה.

תיאום קבוע בין לשכות העבודה, לצורך חלוקת העבודה בין הנרשמים בשתי הלשכות.

במצב בו לא הצליחו מזכירי שתי לשכות העבודה להגיע להסכמה, יועבר הדיון לוועדה ארצית.

הוועדה הארצית תורכב משני באי כוח של ההסתדרויות ובורר שלישי שיוסכם ביניהן.

מקום עבודה בו כל הפועלים שייכים להסתדרות אחת, או שמספר חברי ההסתדרות השנייה הוא פחות מ___אחוז מהפועלים במקום העבודה (אחוז החברים לא נקבע) יקבעו התנאים שעל פיהם תוכרז שביתה, על ידי ההסתדרות בעלת הרוב במקום, וההסתדרות השנייה מתחייבת לא לשלוח פועלים למקום העבודה, עד גמר השביתה.

מקום עבודה בו אחוז חברי ההסתדרות השנייה מגיע עד___אחוז (אחוז החברים לא נקבע), לא תוכרז שביתה מבלי שתוצע קודם בוררות חובה. אם ידחה המעביד את הצעת הבוררות, או פסק דינה, רשאי הרוב להכריז על שביתה המחייבת גם את המיעוט. יחד עם זאת, לא יוכל המיעוט לעכב שביתה בשלושה מקרים: אם ידרוש המעביד מהפועל לא להיות חבר בהסתדרות פועלים כלשהי, אם המעביד מרע את תנאי השכר, אם המעביד מפטר עובדים ללא סיבה מספקת.

הידברות מתמדת בין נציגי שתי ההסתדרויות.

תוקף ההסכם, עד לכינון מועצה כלכלית ולכינון חוקת עבודה.

שני הסעיפים, 10 ו-11 נשארו פתוחים. סעיפים אלה קובעים את אחוז המיעוט אשר ישפיע על תהליך קבלת ההחלטות בדבר פתיחת שביתה. הסעיף מתייחס ברובו לפועלים הרביזוניסטים כיוון שכמעט ולא היו מקומות שבהם היו הפועלים הרביזיוניסטים רוב. בן-גוריון הציע שהאחוז ייקבע על 25% בעוד ז'בוטינסקי הציע 15% בטענה שבשום מקום עבודה לא מגיעים הפועלים הרביזיוניסטים ל-25%. שני הסעיפים הללו ריכזו את מירב ההתנגדות להסכם והיוו את לב ההסכם כולו.

ב-31.10.1934 החל המשא ומתן על ההסכם השלישי שנועד לפתור את הבעיות הפוליטיות בין הצה"ר והתנועה הציונית. לאחר ימים ארוכים של פגישות בין שני האישים, שנמשכו שעות ארוכות, נחתם הסכם שעיקריו הם:

התחייבות של שני הצדדים לאשר את שני ההסכמים הראשונים עד ל-26.11.1934.

התחייבות של בית"ר לבטל את פקודות מספר 60 ו-68.

הפסקת פעולת פסק הדין השולל סרטיפיקטים מבית"ר.

סיום המשא ומתן על הסכם העבודה - קביעת אחוז המיעוט.

המשך המשא ומתן בשאלות ציוניות לאחר אישור כל הסעיפים הקודמים.

כשנחתם ההסכם השלישי, נסתיים למעשה המשא ומתן, ולא חודש למרות שסוכם על כך.^[3]

[עריכה] קבלת ההסכמים על ידי המפלגות

במחנה הרביזיוניסטי בארץ נמתחה ביקורת על ההסכמים שפורשו כניסיון למנוע את פרישת התנועה מההסתדרות הציונית. למרות ההתנגדות למשא ומתן עם מפא"י מכיוון ראשי התנועה בארץ, אושרו ההסכמים בוועידת הצה"ר בכינוס העולמי השישי בקראקוב, כיוון שז'בוטינסקי הפעיל לחץ וכינס לצידו את ראשי הצה"ר בגולה.

במחנה הפועלים המצב היה יותר מסובך כיוון שאת הסכם העבודה הייתה צריכה לאשר "הסתדרות העובדים הכללית" ובין חבריה, חוץ ממפא"י, היו גם גופים אחרים, כמו השומר הצעיר, שהתנגדו להסכם. קבוצת המתנגדים כללה את הדור הצעיר במפא"י, הקיבוץ המאוחד והשומר הצעיר בראשות יצחק טבנקין. בקבוצת התומכים בהסכם היו ראשי ההנהגה הוותיקה, פעילי המושבות והמרכז החקלאי. בסופו של דבר נדחה הסכם העבודה על ידי "הסתדרות העובדים הכללית" לאחר "משאל עם" שנערך בקרב כל חבריה ב-24.3.1935, ברוב של 16,474 נגד 11,522. דחיית הסכם העבודה הביאה לנפילת שלושת ההסכמים שהושגו בפגישות בלונדון וכך קרס כל המשא ומתן.

[עריכה] לאחר ההסכמים

ז'בוטינסקי אירגן פטיציה בתביעה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לשם קליטת המוני היהודים הנרדפים בגולה. בן-גוריון ראה בעצם הגשת הפטיציה לחבר הלאומים כהפרת המשמעת הציונית. הוא הצליח לגבש רוב בוועד הפועל הציוני לתקנה הקובעת שקבלת המשמעת הציונית הינה תנאי לחברות בתנועה הציונית. במחאה על פעולה זו פרשה התנועה הרביזיוניסטית כולה מההסתדרות הציונית והקימה את הצ"ח - הסתדרות ציונית חדשה, שתפעל לפי המדיניות של ז'בוטינסקי. הרביזיוניסטים לא השתתפו בקונגרס הציוני ה-19 בשנת 1935. בקונגרס זה בן-גוריון הפך לראש הסוכנות ולאישיות הדומיננטית בהנהלה הציונית בעוד ז'בוטינסקי והרביזיוניסטים נדחקו לשולי הפעילות המדינית הציונית.

[עריכה] הערות שוליים

^ שריד מנחם, לשלטון בחרתנו- בן-גוריון וז'בוטינסקי, המאבק על ההגמוניה ביישוב ובציונות 1930-1935, 2005.
^ מתוך וויקיפדיה- חיים ארלוזורוב
^ לוי קובי, עבודת דוקטורט אוניברסיטת בר-אילן- המשא ומתן להשכנת שלום בתנועה הציונית- 1934, 2004.