הניסוי של רוזנהאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הניסוי של רוזנהאן הוא מחקר מפורסם שבחן את תקפות האבחון הפסיכיאטרי. המחקר נערך על ידי דייוויד רוזנהאן בשנת 1972 בארצות הברית ופורסם במגזין Science תחת הכותרת: "On being sane in insane places".^[1]

המחקר כלל שני ניסויים: בראשון הגיעו מתנדבים בריאים לחדרי המיון של בתי חולים פסיכיאטריים שונים עם תלונה אחידה על הזיות אודיטוריות. כל המתנדבים התקבלו לאשפוז ובילו בבתי החולים 19 יום בממוצע. אף מתנדב לא זוהה כמתחזה. בחלקו השני של המחקר, דיווח רוזנהאן לבתי חולים פסיכיאטריים כי החדיר אליהם חולים מתחזים, וביקש מבתי החולים לזהותם. צוותי בתי החולים זיהו מספר רב של חולים כמתחזים, כאשר בפועל לא היה באותם בתי חולים אף לא חולה מתחזה אחד.

רוזנהאן טען במאמרו כי "ברור שלא ניתן להבחין בין השפויים והבלתי שפויים בבתי חולים פסיכיאטריים" והצביע על הסכנות הגלומות בתיוג ודה-פרסונליזציה המתרחשות לטענתו במוסדות פסיכיאטריים. המחקר הכה גלים בעולם הפסיכיאטרי ומעבר לו, עודד את התנועה האנטי פסיכיאטרית מחד וספג ביקורת רבה מאנשי מקצוע מאידך.

הביקורת העיקרית על שיטת הניסוי התמקדה בכך שהאיבחון הפסיכיאטרי התבסס במידה רבה על דיווחי החולה עצמו אודות התסמינים מהם הוא סובל, וזיוף של דיווחים אלו אינו מעיד על בעיה באבחון הפסיכיאטרי יותר מזיוף של כל תסמין רפואי אחר. הפסיכיאטר הבכיר רוברט שפיצר טען כי:

	אילו הייתי שותה ליטר דם, ובהסתירי זאת ניגש לחדר מיון בבית חולים ומקיא - תגובת הצוות הרפואי הייתה די צפויה. במידה והיו מאבחנים ומטפלים בי כחולה בכיב פפטי, קשה היה לטעון שמדע הרפואה אינו יודע לאבחן כיבים.
-- רוברט שפיצר, 1975.[2] .

עם זאת, הסכים שפיצר עם העובדה ששיטות האבחון הפסיכיאטרי באותן שנים היו רחוקות מלהיות מושלמות והיה ממובילי השינויים בשיטת האבחון DSM.

[עריכה] הערות שוליים