הליכה לקנוסה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הליכה לקנוסה - ביטוי שמשמעותו שאדם מחל על כבודו, או נכנע ללחצים שהופעלו עליו, והסכים להשפיל עצמו ואף חזר בו מהצהרותיו והחלטותיו הקודמות, כדי להחזיר את התמיכה בו.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור הביטוי
מקור הביטוי בבקשת הסליחה והמחילה של המלך היינריך הרביעי בשנת 1077, בפני האפיפיור גרגוריוס השביעי, בטירת קנוסה שהייתה מבוצרת ובנויה על סלע קנוסה, ומקום משכנה של דוכסית טוסקנה. הטירה נמצאת במחוז רג'ו אמיליה, בצפון חבל טוסקנה, לרגלי האפנינים, ופרסומה בא לה מהאירוע המפורסם.
דוגמה טובה לביטוי זה הם פוליטיקאים ממפלגת השלטון שמאבדים את תמיכתה של מפלגת מיעוט, החיונית לשמירת קיומה של הקואליציה. על מנת להשיב את תמיכתה של מפלגה זו ולשמור על כיסאם הם "הולכים לקנוסה": עולים לרגל אל ראשי המפלגה הקטנה, חוזרים מהחלטותיהם ומתנצלים, עד כדי השפלה אישית. "קנוסה" הפכה גם לסמל ההתרפסות של המנהיגות החילונית-אזרחית בפני כוהני הדת.
[עריכה] מלחמת האינבסטיטורה - מאורע ההליכה לקנוסה
בתקופה שקדמה לאירוע הנדון היה עימות מתמשך בין מלכי הקיסרות הרומית הקדושה לבין האפיפיורים באשר לזכות למנות אנשי דת לכהונות כנסייתיות, זכות שהקנתה עוצמה רבה ונקראה גם אינבסטיטורה.
אחד מגדולי המתנגדים לאינבסטיטורה של המלך, היה נזיר ממסדר קלוני, איטלקי טוסקאני בשם הילדבראנד, שטיפס ועלה בהירארכיה הכנסייתית. הוא ראה את תכלית חייו בהבטחת הסמכות האפיפיורית למינויים כנסייתיים ובהפקעת זכות זו מהמלך.
בשנת 1059 התכנסו ראשי הכנסייה ובראשם הילדבראנד. ההחלטה המרכזית שהתקבלה הייתה להקים קולגיום של קארדינלים, מועצה שתחליט מי יעלה לכס האפיפיור, ובכך להוציא את הסמכות הזו מהמלך. מועצה זו, בשינויים קלים היא אשר בוחרת עד היום את האפיפיור, בישיבה ממושכת ובסופה מעלים עשן לבן מארובת הכנסייה סן-פייטרו בואתיקן.
בשנת 1073 עלה הילדבראנד לכס האפיפיור ונקרא מאז גריגוריוס השביעי. כבר בעלייתו לתפקידו הרם החל להתקין תקנות שפגעו בזכויות האינבסטיטורה של המלך. המלך באותה עת היה היינריך הרביעי, אשר לא ראה בעין יפה את התנהלותו העויינת של האפיפיור. אנשי הכנסייה מלאו תפקידים רבים שאינם דתיים, והמלך לא יכול להרשות לעצמו להפקיד תחומים הנוגעים לגביית מיסים והקצאת קרקעות בידי אנשים שאינם אנשי אמונו, ואף נבחרו על ידי יריבו האפיפיור.
המלך המשיך אם כן למנות בישופים ובכירי כנסייה אחרים, ונוצר קרע חמור בינו לבין האפיפיור. אשר הטיל עליו חרם ושחרר את כל הוואסאלים של המלך מחובת הנאמנות הפיאודלית אליו. בכירי הוואסאלים הודיעו שאם לא ימצא פתרון לסכסוך יאלצו לבחור מלך אחר. גם הבישופים שנבחרו על ידי היינריך החלו להסס באשר להמשך התמיכה בו. ערעור על סמכות האפיפיור לא היה דבר של מה בכך באירופה הנוצרית האדוקה.
המלך החליט לבקש סליחה מהאפיפיור על מנת להציל את כיסאו. גריגוריוס ופמליתו היו במסע אל עבר גרמניה, ועצרו לחניה בטירת קנוסה המבוצרת, בצפון איטליה. חששם היה מהתקפה מצד היינריך או מי מנאמניו.
המלך יצא לקראת מחנהו של האפיפיור. הוא חנה במרחק מה ושלח שליחים מספר פעמים אל האפיפיור, אך זה סירב לקבלם.
לבסוף בא המלך בעצמו, בלווית מספר אנשים, כרע ברך לפני שערי הטירה כשהוא יחף ולבוש בגדי צמר של איכר. במשך שלושה ימים הוא ביקש רחמים אפוסטוליים וסליחה. אנשי הפמליה האפיפיורית הפצירו בגריגוריוס לסלוח למלך, וטענו שאל לו לנהוג באכזריות אלא במידת הרחמים.
בסופו של דבר הסיר גריגוריוס את החרם מעל המלך וסלח לו, אך שלל ממנו את זכויות האינבסטיטורה.
[עריכה] אי השקט נמשך לאחר קנוסה
ברם, בכך לא תם המאבק בין הכוחות. מיד עם שובו של המלך לגרמניה התגבש מחנה שכלל גם בכירי כנסייה בצד סניורים פיאודלים, שתמך דווקא בזכותו של המלך למינויים כנסייתיים. אי השקט נמשך עד לאחר מותם של שני היריבים. בשנת 1122 נחתם בהסכמה הקונקורדאט של וורמס, שהגדיר את תחומי הסמכות של שני הגורמים הללו.
רק לאחר כ- 200 שנה, ב- 1309 הייתה יד המלוכה על העליונה והאפיפיורים סולקו מרומא לאביניון שבצרפת.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- תמונות ומפה של קנוסה - אתר איטלקי
- יהודה בלו, ללכת אל קנוסה ולשוב כמנצח, באתר "רשימות מן התיבה הלבנה"
