היתר עסקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

היתר עסקה הוא הכלי המאפשר מתן הלוואה בריבית במסגרת ההלכה היהודית.

תוכן עניינים 1 מצוות ההלוואה והצורך בהיתר עסקה 2 פרטי העסקה על פי היתר העסקה 3 ההשלכות המעשיות של היתר העסקה 3.1 תקדימים משפטיים 4 נוסח היתר העסקה 5 ראו גם 6 קישורים חיצוניים 7 לקריאה נוספת

[עריכה] מצוות ההלוואה והצורך בהיתר עסקה

החובה לתמוך בעני, והאיסור לקחת ממנו ריבית על הלוואה הניתנת לו מופיע במפורש בספר ויקרא: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית, ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך. את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך".

תיקנו (על פי גרסה אחת היה זה מהר"מ - ר' מנחם מענדל אביגדורש מלודמיר, שהיתר עיסקה שלו פורסם ב-1681 בספר "נחלת שבעה") במאה השבע עשרה בגרמניה תקנה המאפשרת למלווה להרוויח מתקופת ההלוואה ולתגמל אותו על הסיכון שהוא לוקח בכך. פוסקי הדור חיפשו דרך לעשות זאת תוך התחשבות בציווי המקראי. הפתרון שנמצא הוא ה"היתר עסקה". אמנם לפני אותו עת היו הערמות שונות כדי לאפשר הלוואות (כמו באמצעות נוכרי או קנס על פירעון מאוחר) אבל "היתר עיסקה" היה ההיתר הגורף ביותר, ויישומו היה רחב יותר מהתקנה המקורית. למעשה, כמעט כל הצרכנים הדתיים משתמשים בו לכל מיני הלוואת למרות שמעיקר הדין היה די מקום להגביל אותו להלוואות עסקיות בלבד.

העיקרון בהיתר עסקה הוא שאין שני צדדים: מלווה ולווה, אלא שני אנשים הנחשבים כשותפים בכסף הדרוש לעסק או השקעה שה'לווה' רוצה לבנות. כך הצד ה'מלווה' זכאי לחלק מה"רווחים" שנושא העסק או ההשקעה של ה'לווה', ולא מקבל ריבית.

לדוגמה: במקום שמשה ילווה מאברהם את הכסף הדרוש לו להקמת עסק חדש, ויחזיר לו ריבית קבועה מראש במקרה של הצלחת העסק או הפסדים של העסק, היתר העסקה מגדיר את העסקה כהשקעה, המותרת על פי היהדות: העסק שייך הן למשה והן לאברהם ואברהם יקבל בסופו של דבר, כרווח מהצלחת העסק, סכום השווה לכסף שהיה דרוש למשה מלכתחילה בתוספת סכום מסוים שבמקרה הקודם היה אפשר לקרוא לו ריבית, וכאן הוא נקרא רווח.

[עריכה] פרטי העסקה על פי היתר העסקה

בהלוואה במסגרת היתר עסקה משתנה ההגדרה של פעולת העברת הכסף מיד המלווה ליד הלווה. במקום ההגדרה "הלוואה" אנו מגדירים זאת "הסכם" (או "עיסקא" בלשון חז"ל). לפי הסכם זה, מחצית מסכום הכסף שנותן המלווה ללווה, שייך עדיין למלווה והוא ניתן לו כפיקדון שיוחזר לו בשלמותו בתום הזמן שנקבע. על מחצית זו חלים כל חוקי הפיקדון: האחריות עליו מוטלת על שומר הפקדון (במקרה זה - הלווה), אם אבד או הופסד מסיבה כלשהיא חייב שומר הפקדון לשאת בהפסד ולשלם למפקיד (במקרה זה - המלווה). לעומת זאת, אם העלה הפקדון רווחים, מרוויח המפקיד (המלווה). המחצית השנייה של הסכום ניתנת ללווה כהלוואה ללא ריבית. הכסף, מרגע שהגיע לידי הלווה, שייך לו והוא יכול לעשות בו ככל העולה על דעתו. כאשר מגיע תאריך פירעון ההלוואה רשאי המלווה לקחת את חלקו (חלק ה"פיקדון") בעיסקה יחד עם כל הרווחים שנלוו אליו (סכום הריבית) וכן את חלק ההלוואה, עליו נקבעה ריבית אפסית. חשוב לציין שבהלוואה רגילה סכום הריבית נקבע מראש והוא לא משתנה בהתאם לרווחים או להפסדים של הלווה. היתר עסקה תוקן במאה השבע עשרה בגרמניה, ופשט במשך השנים. תוקפו ההלכתי והטכני של היתר עיסקה היה צריך להיות מוגבל להלוואות למטרות עסקיות ולא לצריכה, ופוסקי הלכה התקשו להסביר אם ואיך ההיתר עיסקא תקף גם בהלוואות למטרות צריכה.

[עריכה] ההשלכות המעשיות של היתר העסקה

הבנקים בישראל ובמקומות אחרים בעולם מחזיקים בידיהם הסכמים של היתר עסקה על מנת לאפשר ללקוחותיהם שומרי המצוות ללוות מהם.

לדעת כמה מן הפוסקים, היתר העסקה אינו מתיר כל הלוואה בריבית, אלא רק הלוואה שאיננה לקיום היומיומי של הלווה, כמו למשל הלוואה לצורך קניית דירה או קניית מכונית ובוודאי שאם אדם לווה כסף לצורך עסקים, יהיה אפשר להחיל עליה את היתר העיסקה. הלוואה לצורך בזבוז מיידי אינה נושאת רווח ולכן אינה עומדת בסעיף בהיתר העסקה על פיו משתתף המלווה ברווחי הכסף שניתן ללווה.

דעתם של פוסקים אלה מעמידה קושי גדול בפני האדם הפשוט בחברה המודרנית. הלוואה בימינו היא עניין שבשגרה: גם אם נניח שפקדונות נושאי ריבית הם הלוואה לבנק לצרכי השקעה, ומותרים על פי פוסקים אלו, רבים לווים מן הבנק בריבית ומשיכת יתר, עליה גובה הבנק ריבית, היא תופעה נפוצה.

פתרון לבעיה זו נמצא כבר בשו"תים מן המאה התשע עשרה בהם ניתן היתר ללוות לצרכים קיומיים, יומיומיים, מפני שצרכים אלה הם בסיס לכל התפרנסות עתידית ולכן יכולים להיחשב כהשקעה.

הרב יואל בן נון, מתיר הלוואה לצרכים יומיומיים תוך הישענות על עניין אחר- על פי הפסוקים האוסרים על הלוואה בריבית, הלוואה כזו אסורה על פרטים ולא על מוסדות, ולכן הבנקים רשאים להלוות בריבית, ומותר ללוות מהם לכל מטרה, ואפילו ללא היתר עסקה. ביסוד דבריו של הרב עומדת ההנחה כי איסור הלוואה בריבית נועד ליצור ערבות הדדית אישית בין אדם לחברו ולמנוע הלוואות בריבית בין שכנים. יש טעם לפגם בהלוואה בריבית לחברים, אך מוסד שאלו רווחיו יכול לדרוש ריבית בלי שידרשו לכך המידות הפסולות שבהקשחת הלב כלפי השכן.

[עריכה] תקדימים משפטיים

ישנו סעיף בהיתר העסקה הפוטר את הלווה (חלקית) מהחזר במקרה של הפסדים. על פי סעיף זה היו מקרים בהם ניסו לווים שהפסידו לחמוק מהחזר ההלוואה לבנק על ידי הסתמכות על הפטור שנותן להם היתר העסקה עליו חתמו עם הבנק. תביעה כזו שהתנהלה בארצות הברית הסתיימה בכך שבית המשפט פסק לרעת התובע. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שזו צביעות מצד התובע לבקש את היתר העסקה מראש, כטקס הנעשה מטעמים דתיים, ולאחר מכן לטעון כי יש לו תוקף משפטי. בית המשפט קבע כי אין להיתר העסקה תוקף משפטי.

בישראל נמנע בית המשפט מלקבוע שאין להיתר העסקה תוקף משפטי, משום שקביעה כזו עלולה לערער את המערכת הבנקאית וליצור קשיים בדרכם של המאמינים. במקרה של תביעה דומה בישראל- אדם שניסה להתחמק מהחזר חוב בטענה שהיתר העסקה פוטר אותו מהחזר במקרה של הפסד- קבע בית המשפט כי מטעמים טכניים הסכם היתר העסקה בטל (על פי היתר העסקה האדם היה צריך להביא שני עדים אל הבנק ולהעיד בפניהם שהפסיד לפני שתבע את הבנק למשפט ולא לאחר מכן). בית המשפט הותיר פתח עתידי לביטול חובות על פי ההסכם.

[עריכה] נוסח היתר העסקה

[עריכה] ראו גם

• בנקאות אסלאמית

[עריכה] קישורים חיצוניים

• הלכות ריבית בקיצור שולחן ערוך
• היתר עסקה באתר דעת
• האתר למקוריות במצוות על הלוואה בריבית בימינו
• נוסח היתר עסקה פרטי מתוך אתר "דין תורה"
• שטר הלוואה והיתר עסקה באתר בית הדין "משפט והלכה בישראל"

[עריכה] לקריאה נוספת

• הרב יעקב הלפרט, אגר נטר - קונטרס בענין היתר עסקה וריבית בבנקים, תש"ס.