היסטוריה של הרשות הפלסטינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ראשית ההיסטוריה של הרשות הפלסטינית בהתגבשות הזהות הלאומית הפלסטינית בימי המנדט הבריטי בארץ ישראל, על רקע התפתחות היישוב היהודי באזור מחד והתפתחות התנועות הלאומיות הערביות מאידך. לאחר מלחמת העצמאות ואירועי הנכבה, נמלטו מרבית התושבים הערבים המקומים והפכו לפליטים בגדה המערבית (תחת שלטון ירדן), ברצועת עזה (תחת שלטון מצרים) ובמדינות ערב נוספות.

בסוף שנות ה-50 החלה לצמוח בקרב הפליטים הנהגה לאומית פלסטינית עם ייסוד הפת"ח ב-1959 ומאוחר יותר עם הקמת אש"ף ב-1964. בעקבות מלחמת ששת הימים וכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה, עברה האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים אלו לחיות תחת שלטון צבאי ישראלי.

תוכן עניינים 1 הארגון לשחרור פלסטין 1.1 עד 1948 1.2 1948 - 1967 1.3 1967 - 1993 2 הסכמי אוסלו 3 אחרי ניצחון חמאס 4 עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה 5 לקריאה נוספת

[עריכה] הארגון לשחרור פלסטין

ערך מורחב – הארגון לשחרור פלסטין

[עריכה] עד 1948

ראשית התנועה הלאומית הפלסטינית הוא בתקופת המנדט הבריטי, במקביל להתפתחות היישוב היהודי בארץ ישראל מחד, והתפתחות התנועות הלאומיות הערביות בעקבות תוצאות מלחמת העולם הראשונה מאידך. באמצע שנות השלושים הוקם הוועד הערבי העליון בראשות המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, שהוביל את המרד הערבי כנגד השלטון הבריטי.

הפלסטינים דחו את תוכנית החלוקה של האו"ם ב-1947, דבר שהוביל למלחמת העצמאות ולנכבה - התבוסה הפלסטינית במלחמה, והיווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים.

[עריכה] 1948 - 1967

מקום מדינת ישראל ועד מלחמת ששת הימים חי העם הפלסטיני במפוזר: חלקו הגדול בגדה המערבית תחת שלטון ירדני, חלק קטן יותר ברצועת עזה תחת שלטון צבאי מצרי (שביצע גם ניסיון כושל להקמת "ממשלת כל פלסטין"), חלק קטן עוד יותר נותרו בתחומי ישראל כאזרחים אולם תחת ממשל צבאי, וחלק נוסף מפוזר בארצות ערב ומדינות העולם המערבי. הפלסטינים שברחו וגורשו מתחומי ישראל חיו ברובם במחנות פליטים, ולמעט בירדן לא קיבלו אזרחות במקומות מושבם, מתוך גישה שגרסה כי מדינת ישראל היא דבר זמני, שלא יחזיק מעמד עוד זמן רב.

התבוסה במלחמת הותירה את הפלסטינים ללא הנהגה עצמאית. ניסיונות ראשונים לכך החלו עם ייסוד הפת"ח בסוף שנות ה-50. אולם הוא הפך לגורם משמעותי רק בשנות ה-60. ב-1964 הוקם אש"ף, שהיה בתחילתו ארגון בובה של מדינות ערב.

בעקבות מלחמת ששת הימים ישראל כבשה את הגדה המערבית, ורצועת עזה, והפלסטינים באזורים אלה עברו לחיות תחת שלטון צבאי ישראלי.

[עריכה] 1967 - 1993

בתחילת שנות השבעים אש"ף ניסה להשתלט על ירדן, אך המלך חוסיין טיהר את ארצו ולא נתן יד לאש"ף. ב-1974 הוכר אש"ף כנציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני על ידי מדינות ערב. באותה השנה זכה אש"ף להכרה עולמית רחבה, שהתבטאה בהחלטות או"ם שונות.

ב-1978 נחתמו הסכמי קמפ דייוויד, בהם הכירה ישראל בזכות הפלסטינים להשתתף במו"מ שידון בעתידם. אישים פלסטינים שונים סירבו לקבל את הצעת האוטונומיה הישראלית-מצרית.

אחרי שנפתחה מלחמת שלום הגליל, ברחו ראשי אש"ף לתוניסיה, שם נותרו עד ששבו לרשות הפלסטינית.

הפסדה של עיראק במלחמת המפרץ וכן התפוררות ברית המועצות גרמו למיתון בעמדות אש"ף. ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר, לעומת זאת, עדיין סירבה לדבר עם אש"ף, והסכימה לדבר רק עם משלחות פלסטיניות-ירדניות משותפות, וזאת אם בכלל.

ב-1992 ניצח יצחק רבין בבחירות והשמאל כולו זכה לרוב בכנסת לראשונה מאז מהפך 1977.

[עריכה] הסכמי אוסלו

ערך מורחב – הסכמי אוסלו

ב-13 בספטמבר 1993 נחתמו הסכמי אוסלו בין אש"ף וישראל. ההסכמים היו תוצר של שיחות בין סגן שר החוץ הישראלי יוסף ביילין ונציגי אש"ף באוסלו בירת נורבגיה. כמו כן החליפו ראש אש"ף יאסר ערפאת וראש ממשלת ישראל יצחק רבין מכתבי הכרה הדדיים - יאסר ערפאת הכיר בשם אש"ף במדינת ישראל, ויצחק רבין הכיר בשם מדינת ישראל באש"ף כארגון המייצג את העם הפלסטיני.

במאי 1994 פינתה ישראל את כוחות צה"ל משטחים ברצועת עזה ומאזור העיר יריחו במסגרת "הסכם עזה ויריחו". בשטחים שאותם פינה צה"ל הונהג שלטון פלסטיני עצמאי, לראשונה בהיסטוריה. בהדרגה החלו להעביר שטחים נוספים לידי הפלסטינים. לא פונו התנחלויות, ולא הועברו לידי הפלסטינים שטחים שבהן שוכנות התנחלויות, אולם הממשלה לא יזמה עוד הקמת התנחלויות חדשות. ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית החדשה חתמו ביניהן על הסכמים כלכליים, וכן הוקמה המשטרה הפלסטינית במטרה לאכוף את הסדר באזורי הרשות. צה"ל המשיך להחזיק באחריות על ההגנה מפני איומים חיצוניים ועל הישראלים שגרים בהתנחלויות.

תהליך השלום נמשך גם אחרי רצח רבין ב-1995, והמשיכו בתהליך בנימין נתניהו ואהוד ברק. המו"מ התפוצץ בשנת 2000 ופרצה אינתיפאדת אל אקצה. בעקבות האינתיפאדה, הורע מאוד מצבה של הרשות, וישראל שבה לשלוט (בפועל) בגדה.

באוקטובר 2004 מת יאסר ערפאת ובמקומו מונה מחמוד עבאס. באוגוסט 2005 בוצעה תוכנית ההינתקות ופונו ההתנחלויות ברצועת עזה.

[עריכה] אחרי ניצחון חמאס

מסוף שנות השמונים ואילך גדלה תנועה איסלאמית קיצונית בשם חמאס. התנועה ביצעה פיגועי טרור רבים לאורך כל שנות התשעים ושנות האלפיים.

ב-25 בינואר 2006 נערכו בחירות ברשות הפלסטינית. בבחירות ניצח החמאס ב-76 מושבים לעומת 48 מושבים של הפת"ח.

החמאס הרכיב את הממשלה ובראשותה עמד אסמאעיל הניה, אם כי בעקבות חטיפת החייל גלעד שליט ב-26 ביוני 2006 עצרה ישראל שרים וחברי פרלמנט מטעם החמאס כקלפי מיקוח והוחלט על הקמת ממשלת אחדות או ממשלת טכנוקרטים. בפועל התארכו המגעים ורק ב-17 במרץ 2007 הושבעה ממשלת אחדות. בראש הממשלה עומד הניה והיא כוללת נציגים של מרבית המפלגות הפלסטיניות.

[עריכה] עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה

ערך מורחב – עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה

עימותים מזוינים בין חמאס לבין פת"ח החלו ב-15 בדצמבר 2006, ואחרי מספר הפוגות, ב-15 במאי 2007 התחדשו העימותים בעצימות גבוה, עם עשרות הרוגים - רובם מהפת"ח. החמאס המשיך להשתלט על רצועת עזה, ובמהלך של 12-14 ביוני 2007 כבש החמאס את כל מחנות תנועת פת"ח ברצועת עזה.

בעקבות ההשתלטות המוחלטת על הרצועה הכריז ב-14 ביוני נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, על פירוק ממשלת האחדות בראשות איסמעיל הנייה.

[עריכה] לקריאה נוספת

עיינו גם בפורטלים:
	פורטל המזרח התיכון
	ההיסטוריה

• מיכאל מילשטין, ‫ בין מהפכה ומדינה : הפתח והרשות הפלסטינית, מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, 2003
• רונן ברגמן, והרשות נתונה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002 ‬
• ענבל פרלסון, היסטוריה שבעל-פה, המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, 1998