היסטוריה של אירלנד בימי הביניים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 ערך זה הוא חלק מסדרת היסטוריה של אירלנד |
| היסטוריה קדומה
ימי הביניים מהאיחוד עד מלחמת העולם הראשונה |
| אירלנד |
ההיסטוריה של אירלנד בימי הביניים, תחילתה בהתפשטות האנגלו-נורמנית באירלנד המתחילה בשנת 1171, המשכה במרידה האירית בראשות הסקוטי אדוארד ברוס בשנת 1315, והיא נמשכת בצלו של הכיבוש האנגלי, עד לעלייתו לשלטון של מלך אנגליה הנרי השמיני, והסכסוך הדתי שנלווה אליה, באמצע המאה ה-16.
תוכן עניינים |
[עריכה] התבססות השלטון האנגלי 1171 - 1315
[עריכה] בואם של האנגלים לאירלנד
אירלנד בימי הביניים המוקדמים הייתה מחולקת מבחינה פוליטית להירארכיה משתנה של ממלכות זוטא, כשמעליהן ממלכות על ובראשן "המלך העליון של אירלנד" "High King of Ireland". תואר שמאז מותו של בריאן בורו בשנת 1014, היה להלכה בלבד ולא למעשה. על התואר התחרו מספר שושלות מתחרות, אשר הסכסוך ביניהן נמשך כמאתיים שנה מאז מותו של בריאן בורו.
מלך ליינסטר דרמוט מק'מורו הוא, שהזמין בשנת 1169 שכירי חרב נורמנים וולשים אל האי האירי, על מנת שיסייעו בסכסוך שבינו ובין "המלך העליון" המתחרה. בראשות שכירים אלו עמד ריצ'רד דה קלייר, רוזן פמברוק, המכונה "הקשת החזקה" (Strongbow) לא חלף זמן רב, ומק'מורו לא היה בין החיים, ואילו "הקשת החזקה" החל בהקמת ממלכה נורמנית עצמאית. פעילות זו משכה את עינו של מלך אנגליה, הנרי השני, אשר ראה כי ישנה סכנה שתקום ממלכה נורמנית מתחרה ממערב לו. בשנת 1171 ביקר הנרי באירלנד, והכפיף את "הקשת החזקה" למרותו.
עוד קודם לכן, בשנת 1155, הוציא האפיפיור אדריאנוס הרביעי, שהיה האפיפיור היחיד ממוצא אנגלי, בולה (מעין הכרזה קדושה), המעניקה להנרי סמכות לפלוש לאירלנד על מנת למנוע את השימוש לרעה בסמכויות הכנסייה. ב-1170 הכריז האפיפיור כי אירלנד שייכת להנרי.
[עריכה] הנרי השני והמלך ג'ון
הנרי נחת בכח גדול בווטרפורד בשנת 1171, והיה המלך האנגלי הראשון, שביקר באירלנד. הוא הכריז הן על ווטרפורד והן על דבלין כ"ערי המלך". עולם המושגים של הנרי ואנשיו האנגלו-נורמנים היה שונה לחלוטין מזה של ראשי השבטים הקלטים. הנרי הביא עמו את הפאודליזם - המשטר הצבאי והמדיני, שהיה מקובל אז באנגליה ובאירופה כולה, והתבסס על מדרג הירארכי ברור בין השליט והוסאלים שלו, הנתונים למרותו, והחייבים לו בשירות צבאי. בהתנגשות בין מערכת זו, אשר קידשה את ההירארכיה, ואשר הרכוש החשוב ביותר בה היה הקרקע, ובין המערכת האירית של נאמנויות שבטיות משתנות, שיטת ירושה לא ברורה, חלוקה לא ברורה של תחומי השבטים, ומקנה כמדד לעושרו של האדם, היה ברור כי ידה של השיטה הפאודלית המגובשת, תהיה על העליונה.
לאחר שנחת המלך הנרי בווטרפורד, ולאחר מכן במנסטר ודבלין, נכנעו לו מלכים אירים רבים, והעמידו עצמם תחת חסותו כווסאלים פאודלים. אך מטרתו של הנרי לא הייתה כיבושה של אירלנד והכנעת האירים, כי אם הסדרת הכפיפות הפאודלית של הנורמנים, שנמצאו שם. הוא מינה את יו דה לייסי ל"יוסטיסיאר" (משנה למלך), כמוקד כוח מתחרה ל"קשת החזקה", ולאחר מכן עזב את אירלנד על מנת שלא לשוב אליה לעולם.
ההתנגשות המזוינת בין הצדדים לא איחרה לבוא, ובשנים שלאחר מכן התרכז כוח סביב אישיותו של מלך קונוט, רורי או'קונור. ב-1175 נחתם בין או'קונור והנרי הסכם בוינדזור לפיו ייחשב האזור בו שכנו הנורמנים - ליינסטר, מית', דבלין, וקספורד ווטרפורד, לאדמות המלך הנרי, ואילו שאר אירלנד תהיה תחת שלטונו של או'קונור, אשר ייחשב כווסאל של הנרי ויעלה לו מס. הסדר זה לא הביא לשלום באירלנד, שכן רעבונם של הנורמנים לאדמות ולכיבושים, לא ידע שובעה, ומדי פעם הם יצאו למסעות כיבושים אל מעבר לתחום שהוסכם עליו בהסכם וינדזור.
ב-1177 הכריז המלך הנרי על צעיר בניו, ג'ון, לימים המלך ג'ון כשליטה של אירלנד. ב-1185 ביקר ג'ון באירלנד, והביא עמו אבירים רבים הרעבים לשלטון ולנחלות. אבירים אלו כתיאובלד וולטר, אשר היה משרתו (Butler) של ג'ון (ולפיכך נשאו צאצאיו את השם באטלר), קיבלו אף הם נחלות נרחבות על חשבון המלכים האירים. טירות נבנו בשטחים החדשים, והכיבוש נמשך. נחלות המלך באירלנד הפכו למקור הכנסה נאה.
בשנת 1199 ירש ג'ון את כס המלכות באנגליה. אם היה בכוונתו של הנרי להשליט באירלנד שושלת נורמנית מרכזית ועצמאית, בראשותו של ג'ון ולאחר מכן צאצאיו, עתה סיכלה ההיסטוריה כוונה זו. הצעיר בבניו של הנרי, ולבטח בעל התכונות הראויות פחות למלכות מהם, מונה למלך אנגליה, ואירלנד שבה והפכה לנחלתו הישירה של הכתר הבריטי.
בשנת 1210 ביקר ג'ון שוב באירלנד, והיה המלך האנגלי האחרון שעשה כן למשך 180 שנים. עיקר דאגתו הייתה, כאביו, להכניס משמעת בברונים הנורמנים ששלטו עתה בשטחים נרחבים באירלנד. ג'ון שהה באירלנד במשך תשעה שבועות, ובתקופה זו הכניע למרותו את כל מתנגדיו מקרב הנורמנים בארץ זו. בשנת 1215 הגיע הוויכוח של ג'ון עם הברונים שלו לשיא, וג'ון אולץ לחתום על המגנה כרטה מסמך הזכויות שסימל את כפיפותו של מלך אנגליה לשיטה קונסטיטוציונית. אם כי היום נראה מסמך זה כתחילתה של דרך שסופה במלוכה הבריטית הקונסטיטוציונית כיום, בשנת 1215 נראתה חתימתו של ג'ון על המסמך כהשפלה וכחולשה, וכאות לכל הברונים באירלנד כי מעתה - איש הישר בעיניו יעשה.
השנים שלאחר מכן היו שנים של מלחמה בין הנורמנים אשר פעלו באופן עצמאי כמעט, לבין האירים הגאלים, אשר נסוגו לאחור. כיבושה של קונוט הושלם, ובסוף המאה ה-13 היו כשלושה רבעים מאירלנד בידי הברונים הנורמנים.
[עריכה] הפרלמנט האירי
בשנת 1264 החלו מפגשים של הברונים האנגלו-נורמנים להתקיים בצורה סדירה, ובשנת 1297 התמסדו פגישות אלו לכדי פרלמנט אליו הוזמנו שני אבירים מכל מחוז, וכן בעלי תפקידים ואנשים חופשיים אחרים. בשנת 1300 צורפו לפגישות גם שני בורגנים מכל עיר. הייתה זו תחילתו של גוף מחוקק, שסמכויותיו אמנם לא היו ברורות (שכן דבר המלך האנגלי, וחוקי הפרלמנט האנגלי בוסטמינסטר היו החוק באירלנד), אך במהלך ההיסטוריה הפך לגוף המייצג את האוכלוסייה באירלנד.
נטיית הפרלמנט בהתחלה הייתה לאכוף את ההבדלים בין האוכלוסייה הגאלית בשטחים האנגלים, לבין הכובשים האנגלים. הגאלים לא הורשו להשתתף בדיוני הפרלמנט, ואף לא לפנות לבתי המשפט של המשפט המקובל שהקימו הכובשים. כמו כן לא זכו הגאלים להגנה שווה במסגרת המשפט הפלילי, שכן אנגלי שהרג אירי לא עבר עבירה שעונשה מוות.
אדמות האנגלים באירלנד נקראו "ארץ השלום". האדמות שנותרו מחוץ לתחום השפעת המלך האנגלי והפרלמנט האירי נקראו "ארץ המלחמה" ושם שלטו השליטים המקומיים על פי חוקים אשר השתנו בין שליט ושליט. ללא כל סמכות מרכזית, אל מול השיטה הפאודלית ב"ארץ השלום", וכאשר השיטה לבחירה כמלך או כמנהיג לא הייתה שיטה תורשתית אלא בחירה, ואל מול הרעב הבלתי פוסק לאדמות של שכניהם האנגלים, היו אכן שטחים אלו נתונים במלחמה פנימית וחיצונית בלתי פוסקת. עם זאת, הגאווה הלאומית האירית-גאלית, מעולם לא כבתה, ושטחים נרחבים לא סרו לשלטונו של המלך האנגלי, גם בימיו של המלך התקיף אדוארד הראשון.
[עריכה] המרד האירי של 1315, ולאחריו
[עריכה] "המלך העליון" עד 1315
מאז בריאן בורו לא שלט באירלנד "מלך עליון". האחרון באלה שנקראו "מלך עליון של אירלנד", רורי או'קונור, הכריז על נאמנותו למלך האנגלי בשנת 1175. בשנת 1258 עשו ראשי השבטים הגאלים ניסיון נוסף למנות עליהם מלך עליון, ובחרו בבריאן או'ניל למשרה, אך או'ניל הוכה על ידי הנורמנים בקרב דאונפטריק בשנת 1260. בשנת 1263 נערך ניסיון נוסף להתאחד תחת שלטון המלך האאקון הרביעי מנורבגיה, אך סכסוכים בתוך צבאו של האאקון שהיה מורכב משכירי חרב נורבגים וסקוטים הביאו למותו בטרם הספיק לקבל עליו את הכתר האירי.
אדוארד הראשון, אחד העזים והתקיפים שבמלכי אנגליה מת בשנת 1307 ואת מקומו ירש בנו חדל האישים, אדוארד השני. בן זה הובס על ידי כוח סקוטי בראשותו של רוברט דה ברוס בקרב באנוקברן בקיץ 1314, והקים ממלכה סקוטית עצמאית. עתה נשאו אף האירים את עיניהם אל המאבק הלאומי הסקוטי לעצמאות, והחליטו להתאחד תחת שלטונו של דה ברוס, שהיה, ככלות הכל, אף הוא ממוצא קלטי. בנו של בריאן או'ניל, דונל או'ניל, מלך טיירון, הכריז כי הוא רשאי לשאת את התואר "המלך העליון" וכי הוא נותן אותו למלך סקוטלנד, רוברט דה ברוס. דה ברוס קיבל את התואר, והחליט לשלוח את אחיו הצעיר, אדוארד ברוס על מנת למלוך באירלנד ולגרש משם את האנגלים, על מנת ליצור חזית נוספת בה יילחמו האנגלים, ולהסיט את תשומת לבם מן הנעשה בסקוטלנד. הוא חזה בעיני רוחו "חזית גאלית מאוחדת" של אירים וסקוטים כנגד ממלכת אנגליה, המבוססת על מוצא משותף, תרבות משותפת ואויב משותף.
[עריכה] המרידה של 1315
אדוארד ברוס הכריז על עצמו כמלך אירלנד בשנת 1315, ב-25 במאי 1315 אדוארד ברוס ואלפי חיילים סקוטים נחתו באירלנד, ועד מהרה הצטרפו אליהם לוחמים גאלים מכל קצווי אירלנד.
ב-1 במאי 1316 הוכתר אדוארד ברוס כמלך אירלנד בדאנדלק, ובספטמבר הגיע אחיו רוברט עם תגבורות סקוטיות על מנת לעזור לו. בתחילה הברית הגאלית נראתה בלתי עצירה, ואנשיו של דה ברוס נצחו בקרב אחרי קרב, ועד מהרה הייתה רובה של אירלנד תחת שליטתם. אך בשנת 1317 החל רעב להכות באי, והמלך אדוארד ברוס התקשה לספק אוכל לנאמניו. לאחר מכן נאלץ רוברט דה ברוס לשוב לסקוטלנד, על מנת לנהל את ממלכתו. במשך השנה שלאחר מכן לא עשו הברונים האנגלים דבר על מנת להשיב לידם את הממלכות שאבדו להם, שכן אף הם לא יכלו לספק מזון לתושבים. בשלב זה, דה ברוס לא הצליח לגייס אנשים רבים לצבאו מקרב האוכלוסייה המקומית, ונראה כי לאחר ההתלהבות הראשונית, העדיפו אנשים את הזרים המוכרים להם, האנגלו נורמנים, על צבא זה של זרים פולשים ובוזזים מסקוטלנד.
בקיץ 1318 ג'ון דה בירמינגהם האנגלי צעד עם צבאו כנגד דה ברוס. ב-24 באוקטובר הצבא האירי הובס בדאנדלק, ואדוארד עצמו נהרג.
היה זה הניסיון המשמעותי האחרון של הגאלים להתאחד תחת מנהיג יחיד כנגד האנגלים למשך זמן רב. תוצאות המרד לא היו איחודה של אירלנד תחת סמכות מרכזית גאלית, כפי שציפו המורדים, אך האנגלים והנורמנים לא הצליחו עוד לעולם להגיע לאותה רמה של שליטה באוכלוסייה וכיבוש של שטח אליה הגיעו בשנת 1315 בטרם הגיע דה ברוס אל הארץ.
[עריכה] שקיעת הנורמנים
ניצחון האנגלים על אדוארד ברוס, לא הביא להרחבת השליטה האנגלית באירלנד, כי אם היה זה אך צעד נוסף בשקיעת התרבות הנורמנית באירלנד, ועלייתה של אומה חדשה "האומה האמצעית" - צאצאיהם של הברונים הנורמנים אשר הגיעו לאירלנד במאה ה-12 ועתה, במאה ה-14, עברו תהליך של "היברניזציה", התחתנו עם משפחות האצילים הגאלים, וקיבלו את הזהות והמנהגים האירים. מגמה זו צברה תנופה לאחר תבוסתו של אדוארד ברוס.
דוגמה טובה לתהליך זה היא האירועים הנוגעים למשפחה הנורמנית האצילה דה בורג, אשר שלטה באלסטר. עם מותו של "הרוזן האדום" ריצ'רד דה בורג, ב-1326 ירש אותו בנו, "הרוזן החום", ויליאם, אשר נרצח שבע שנים לאחר מכן, ולא הותיר אחריו אלא בת אחת. על פי החוק האנגלי, הבת (אשר נישאה לבנו של המלך אדוארד השלישי ליונל דוכס קלרנס), הינה יורשת הנחלות של אביה. על פי החוק האירי הקדום, לא יכולות נשים לרשת את מנהיגות השבט. אם כך צעירי בית דה בורג, הפכו לגאלים, אימצו את השם "ברק", וחטפו מנחלותיו של הרוזן האדום באלסטר ובקונוט, מכל הבא ליד.
עם התכווצות הנחלות המוקנות למלך האנגלי, התכווצה גם הכנסתו של המלך מן הנחלה, ובהתאם גם כמות המשאבים שיכל המלך להקדיש לארץ סוררת זו. באמצע המאה ה-14 היה דבר המלך נשמע רק בתחום של כ-30 עד 40 קילומטר מסביב לדבלין, אשר כונה "תחום המושב" "The Pale". את התחום הקיפה "גדר הפרדה" של כלונסאות מעץ. בתוך התחום חיו האנגלו-אירים כאילו הם חיים על האי האנגלי גופא (פרט לחשש המתמיד של תקיפות משכניהם האירים). מחוץ לתחום הייתה אירלנד בשליטת ראשי השבטים הגאלים, או רוזנים אנגלו-אירים, אשר לבשו את זהות ראש השבט הקלטי, והחליפו אותה בזו של ברון אנגלי, על פי צורכיהם ונוחותם.
אנגליה, בשלב זה, תחת שלטונו של אדוארד השלישי הייתה עסוקה במלחמת מאה השנים עם צרפת, מכדי שתכפה את מרותה על אירלנד. רק מסע צבאי מקיף, יכול היה להפוך את התהליך ההיסטורי, ולזאת לא היו לאנגליה את המשאבים באותה העת. גורם נוסף היה המוות השחור, מגפת הדבר אשר הכתה ביבשת אירופה ובאנגליה באותה העת. בקיץ 1348 הכתה המגפה באירלנד וגרמה לערעור נוסף של המבנה החברתי ושל השליטה הפיאודלית. אוכלוסיית הערים הצטמצמה, כפרים רבים ניטשו, ואווירה של קדרות תקפה את הארץ.
בשנת 1366 הכריז המלך האנגלי על "חוק קילקני". חוק זה נועד לעצור את התהליך של ההיברניזציה שעבר על האנגלים באירלנד. החוק קבע שורה של צעדים - איסור נישואי תערובת, איסור על העסקת בני התרבות האירית בשירות הממשלה והכנסייה, ואיסור על ביטוי פומבי של המנהגים והתרבות האירית. אף בחוק זה לא היה די. יורשו של אדוארד השלישי, ריצ'רד השני יזם מסע עונשין לאירלנד בשנת 1399, אך מסע זה הופסק על ידי מרידה באנגליה, אשר הביאה להדחתו של ריצ'רד ולמותו, בטרם הספיק לאכוף את מרותו של הכתר על האי.
[עריכה] המאה החמש עשרה
יורשיו של ריצ'רד השני היו עסוקים בבעיות חיצוניות, ואירלנד נעזבה לנפשה. הנרי הרביעי והנרי החמישי היו עסוקים בביסוס מרותם ובמלחמות ביבשת. הנרי השישי היה מלך חלש, אשר הביא על עמו את הצרה הקרויה מלחמת השושנים. למשך עשרות שנים נאבקו בתי המלוכה האנגלים של יורק ושל לנקסטר זה בזה. על אף שהאצילים האירים נקטו עמדה בסכסוך זה לטובת בית יורק, הביא עצם הסכסוך לכך שלא נעשה כל ניסיון לשפר את מצבם של האנגלים באירלנד.
הארץ המעונה ניסתה להחלים מפגעי מלחמתו של אדוארד ברוס וממגפת המוות השחור, והחלה תקופה של פריחה תרבותית ובניה מחדש. אירלנד נחלקה בין שלושה מחוזות גאלים עצמאיים תומונד, טירקונל וטירון, בהן שלטו המשפחות העתיקות של או'בריאן, או'דונל ואו'ניל, ולחלק האנגלו-אירי שנשלט על ידי הרוזנים מקילדייר, אורמונד ואוסמונד. הרוזן השמיני מקילדייר, גארט מור פיצג'רלד, המכונה "הרוזן הגדול" נתמנה בשנת 1478 ל"מושל ראשי" והחזיק במשרה זו זמן רב אל מול ארבעה מלכים של אנגליה. פיצג'רלד עודד את נשואי התערובת, והשיא את בנותיו לראשי שבטים איריים.
אהדתה של אירלנד לבית יורק האנגלי (אשר הוכרת בקרב בוזוורת' ב-1485 על ידי הנרי השביעי מבית טיודור), הגיעה לידי כך שהמתחזים להיות צאצאים לבית יורק - פרקין וורבק ולמברט סימנל קיבלו סיוע של צבא אירי אשר ניסה לעלות על לונדון על מנת להמליכם. נציגו של המלך הנרי השביעי, אציל בשם פוינינגס נשלח להשליט סדר. עד מהרה אסר את "הרוזן הגדול", ושלחו לאנגליה, והכריח את הפרלמנט האירי לחוקק חוק האוסר עליו לקבל כל חוק או תקנה, או אף להתכנס, ללא הסכמתו המוקדמת של הכתר האנגלי. "הרוזן הגדול" הצליח ללחוץ על המלך הנרי להחזירו לתפקיד "המושל הראשי", ולהכריז עליו כ"שליט על כל אירלנד" (המלך הנרי מצוטט כאומר "כל אירלנד אינה יכולה למשול בו"). פיצג'רלד שימש בתפקיד עוד כשבע עשרה שנים. היה זה סופה של התקופה השקטה. הסערה הדתית של הרפורמציה שהנהיג הנרי השמיני עתידה לבוא עתה, ולהטביע את חותמו ההרסני של הסכסוך הדתי על פני הסכסוך הלאומי.
