הגל השני של הפמיניזם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש לשכתב ערך זה ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. |
פמיניזם של הגל השני מתייחס לתקופה של פעילות פמיניסיטית שהחלה בתחילת שנות ה-1960 וארכה עד לסוף שנות ה-1980
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
במערב, שנות ה-50 אופיינו בניגודים בולטים: מצד אחד, תופעת ה"בייבי בום" והנישואים המוקדמים (ב-1958 נישאו יותר בנות בגילאים 15-19 מאשר בכל קבוצת גיל אחרת) אילצו נשים רבות להישאר בבית. מצד שני, אורח החיים הצרכני שהתפתח גרם להגדלה משמעותית בהוצאות הכספיות, דבר שעודד לנשים רבות לצאת לעבודה בשביל להרוויח הכנסה שנייה. תוך עשרים שנים-מ-1940 ועד 1960 הוכפל מספר הנשים הנשואות העובדות מחוץ לבית. אך לנתונים אלו לא היה זכר בתקשורת. העיתונים והפרסומות המשיכו להראות ייצוג של האישה כעקרת בית מושלמת שכל חיה סובבים סביב בעלה וילדיה. גם העובדה שבשנות ה-50 היו אחוזי הגירושים ועבריינות הנוער מהגבוהים אי פעם לא השפיעה על כלי התקשורת ומערכות החינוך.
מצב זה החל להשתנות בעקבות של פעילותה של סימון דה-בובואר, סופרת ופילוסופית. ספרה של דה-בובואר, "המין השני", התפרסם בשנת 1949 בצרפת (וב-1952 בארצות הברית) וגרם להד חברתי ותקשורתי ברחבי העולם. בספרה טוענת דה- בובואר ש"אישה אינה נולדת אישה, אלא נהיית אישה"- אישה לא נולדת עם תכונות "נשיות" כצניעות, כניעות ועדינות, אלא הופכת לכזאת בשל החינוך והתרבות של העולם הגברי. עוד טענה דה-בובואר שהשלטון הפטריארכאלי הוא לא "טבעי", כי עם תוצאה של כוחות חברתיים, וכי האישה מוגדרת לעומת הגבר ולא כישות נפרדת ועצמאית.
ספרה של דה-בובואר נחל הצלחה ונחשב עד היום כאחד מספרי היסוד בנושא מעמד האישה. דה-בובואר עצמה, שמעולם לא התחתנה ולא ילדה ילדים, הפכה לסמל של אישה עצמאית הקובעת לעצמה את גורלה.
[עריכה] התנועה הליברלית
בטי פרידן (Friedan), עיתונאית ואם לשלושה ילדים, כתבה בספרה "התעלומה הנשית" שיצא לאור בשנת 1963.
| במשך הרבה שנים הייתה הבעיה לא מדוברת, קבורה במחשבתן של הנשים האמריקאיות... כל אחת פחדה לשאול אפילו את עצמה-בזמן שסידרה את המיטות, עשתה קניות, התאימה כיסויים לרהיטים, אכלה סנדוויצ'ים עם ילדיה, הסיעה אותם לצופים, שכבה בלילה ליד בעלה- את השאלה הפשוטה: האם זה הכל? | ||
| -- בטי פרידן, התעלומה הנשית | ||
הספר שם על השולחן את "הבעיה שאין לה שם", או "התעלומה הנשית". הטענה כי יש תחושת החמצה וייאוש שחשות נשים רבות ברחבי העולם. פרידן טענה שתחושה זו לא נובעת מכישלון אישי, כי אם מתופעה חברתית הנובעת משטיפת מוח של התקשורת והחינוך שיוצר מודל "רצוי" של אישה. זו לא בעיה של אישה אחת, טענה פרידן. זו בעיה המשותפת לעשרות אלפי נשים.
אחד מההישגים החשובים של הארגונים הפמיניסטים בארצות הברית היה הקמתה של הוועדה לשוויון זכויות בתעסוקה (EEOC) בארצות הברית. הוועדה שימשה ככתובת לתלונות של נשים על אפליה על רקע מיני במקומות העבודה. עם זאת, הוועדה לא ניתנה בכוח ענישה או תביעה נגד המפלים לרעה, ולכן, למרות שהוגשו אלפי תביעות כבר בשנים הראשונות לקיומה, לא עשתה הוועדה דבר מלבד לשמש אוזן קשבת. רק בשנת 1972, אחרי לחץ מצד הנשים, החלה הוועדה לפעול ורשמה הישגים רבים.
אחרי תסיסה רבה במשך כמה שנים, פרצה המהפכה רשמית ב-1966. בשנה זו הקימה בטי פרידן את "הארגון הלאומי לנשים" (NOW). מטרתו של הארגון, שהחל עם 300 חברות והגיע ל1,200 תוך שנה אחת בלבד, הייתה "להביא את הנשים להשתתפות מלאה בחברה האמריקנית תוך מימוש כל הזכויות והחובות הנובעות מהיותן שותפות שוות לגברים". הארגון אף כתב סעיף על "זכותה של האישה לבחור ולשלוט בהריונות שלה"- משמה נגישות לאמצעי מניעה והפלות, נושא שהיה מאוד שנוי במחלקות בתקופה זו. ארגונה של פרידן קיים משמרות מחאה והפגנות בעד אכיפת החוק האוסר על אפליה מינית בעבודה, ודאג לחינוך והטפה למעמד האישה.
"הארגון הלאומי לנשים" של פרידן היה סמל לזרם אחד של פמיניזם- הזרם הליברלי. הזרם הליברלי דגל בשוויון זכויות בין נשים לגברים, ושם דגש על תיקון האפליה החברתית וביעור העמדות הסקסיסטיות והדעה הקדומה שרווחו בשנים אלו.
[עריכה] התנועה הרדיקלית
הזרם השני הבולט ב"גל השני" היה הפמיניזם הרדיקלי. זרם זה מיקד את עיקר מאבקו בשלטון הגברי, ובייחוד בתא המשפחתי- בנות הזרם הרדיקלי האמינו שהתא המשפחתי הוא מיקרוקוסמוס של החברה כולה. הן רצו לשנות את התפקידים המקובעים של בני המשפחה, בתקווה שזה ישנה את יחסי הכוחות בין המינים בחברה כולה. הבדל נוסף בין הפמיניזם הליברלי לרדיקלי היה הגדרות המילים- בעוד הפמיניזם הליברלי דיבר על "אפליה" ו"שוויון", הלכו הרדיקליות רחוק יותר ודיברו על "דיכוי" ו"שחרור". מילים אלו מייצגות את צורת מחשבתן של הרדיקליות, שראו בתעמולה וההסתה נגד הנשים כדיכוי מכוון של הגברים, שרצו להמשיך ולשלוט בעולם.
רוב בנות הזרם הרדיקלי, כמו גם חלק נרחב מבנות הזרם הליברלי, היו פעילות בתנועות לזכויות האזרח ובארגוני שלום עד אמצע שנות ה-60. אלא שגם שם נתקלו הנשים באפליה על רקע מינן, כאשר הן נשלחו לבצע תפקידים "נשיים" ככתיבת הודעות, הדפסת מנשרים והכנת קפה, ולא נתנו להן לשאת דברים בוועידות של התנועות. כאשר ניסו הנשים בארגון "סטודנטים למען חברה דמוקרטית", למשל, לדבר על מעמדן של הנשים בתוך התנועה, הן נתקלו בצעקות משפילות, קללות ואף ביטויים גסים.
שולמית פיירסטון (Firestone), אשר גדלה בבית יהודי דתי, הייתה עדה להשפלה שספגו הנשים בוועידות של תנועות. היא עצמה הייתה חברה בארגון שמאל המטיף לשלום, וספגה בעצמה קללות וביטויים משפילים בכל פעם שניסתה לדבר. אחרי שתי ועידות משפילות היא החליטה לישות משהו בנידון, והקימה תנועה פמיניסטית לבנות ארגוני השמאל הנקראת "הקצוה לשחרור האישה". כמו כן הוציאה פיירסטון ספר פמיניסטי ידוע בשם "הדיאלקטיקה של המינים: המקרה של המהפכה הפמיניסטית ב-1970."
נשקן החזק ביותר של הרדיקליות היה החינוך- קבוצות של נשים שמתאספות יחדיו, מדברות על מצבן ומתכננות את צעדיהן העתידיים. שיחות אלו הפכו לפופולריות מאוד, ועשרות נשים נחשפו לדעותיהן של התנועות הרדיקליות דרכן. משיחות אלו הבינו הנשים כי הבעיות האישיות שלהן הן בעיות משותפות, ולכן, טענו הרדיקליות, על הנשים לשתף זו את זו עם צרותיהן, וזאת כדי להשתחרר מרגשות התסכול והאשמה שמכרסמות בנשים. הגברים לעולם לא יוותרו על עמדות המפתח בהן הם מחזיקים, הן אמרו, ולכן אין לראותם כבני ברית אפשריים- אלא כחלק מהבעיה, ואף כאויבים.
בניגוד לזרם הרדיקלי, הזרם הליברלי ראה בגברים כבני ברית ושמח לצרפם לארגון. חברות NOWלא השתתפו בקבוצות להעלת המודעות- פרידן חששה שהאידאולוגיה של שנאת גברים ולוחמה מינית תמנע מנשים רבות להצטרף לארגונה, ולכן שיוותה לארגונה מראה שמרני יותר. בשנת 1968 התקיימה הפגנה נגד תחרות "מיס אמריקה", שגררה הד תקשורתי גדול- כמאתיים מפגינות הפגינו נגד הטקס כי "נשים הן בני-אדם, לא חיות", ו"האם מייק-אפ יכול להסתיר את פצעי הדיכוי?". המפגינות הציבו פח אשפה שזכה לתואר "פח האשפה של החירות", וזרקו אליו כל דבר הנחשב לסממן נשי- נעלי עקב, גיליונות של העיתון הפורנוגראפי "פלייבוי", מטליות כלים, מחוכים וחזיות. ההפגנה סוקרה בכל העיתונים, ואף זכתה לכותרת "הנשים המשוחררות שורפות חזיות". בשנת 1968 קמה גם התנועה ל"נשים שמחויבות להיסטוריה של הנשים (WITCH), או בשמן הנפוץ "מכשפה". חברות המכשפה ארגנו טקסים והפגנות כגון מסע הלוויה לקבירה "הנשיות המסורתית", ואף קידמו נשים שהגיעו ליריד הכלות בניו יורק בשירת "הנה באה השפחה" (במקום "הנה באה הכלה" המסורתי).
[עריכה] המהפכה ברחבי העולם
אך המהפכה הפמיניסטית לא התרחשה רק בארצות הברית- באנגליה התרחשו עשרות שביתות במפעלים תחת הסיסמה "שכר שווה תמורת עבודה שווה"; שנה אחר כך, ב-1969, מילאו אלפי נשים את כיכר טרפלגר הלונדונית במה שהיא לאחת ההפגנות הגדולות בתולדות המהפכה הפמיניסטית; בצרפת הוקמה ב-1968 קבוצת הנשים "נשי-גברי-עתיד" הרדיקלית, שעסקה ביחסים בין-המינים.
המהפכה הפמיניסטית שהחלה בשנות ה-60 נמשכה קרוב ל-20 שנה ושמה את עיקר מאבקה בשינוי מעמדה של האישה בתוך המשפחה ובלחימה בתעמולה נגד הנשים. נשות המהפכה היו צעירות משוחררות או עקרות בית מתוסכלות, שנאבקו כדי לפתוח בפניהן אפשרויות תעסוקה ולצאת מהדימוי הנשי המקובע שנכפה עליהן. ה"גל השני" הגביר את המודעות שהייתה בעולם לגבי דיכוין של הנשים וגרם לזעזוע בחלוקת התפקידים בתוך התא המשפחתי, שכן כעת נהיה מקובל שנשים מתפקדות גם כמפרנסות במשפחה.
