הארד בופ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| הארד בופ | |
|---|---|
| מקורות סגנוניים: | בי בופ, רית'ם אנד בלוז, בלוז, גוספל |
| מקורות תרבותיים: | שנות ה-50 בארצות הברית |
| כלים: | קונטרבס, מערכת תופים,פסנתר, סקסופון, טרומבון, חצוצרה. |
| פופולריות מיינסטרים: | שנות ה-50 וה-60 |
| נגזרות: | |
| תת-סוגות | |
| סוגות היתוך | |
| סצינות אזוריות | |
| נושאים קרובים | |
הארד בופ הוא תת־סגנון בג'אז אשר התפתח מהבי-בופ, ובא אחריו כרונולוגית. הוא מושפע מרית'ם אנד בלוז, בלוז (בעיקר בשימוש בסקסופון ובפסנתר), וממוזיקת גוספל.
קיים שימוש נרחב יותר בקונטרבס מאשר בבי-בופ, בין היתר בשל חלק מן המוזיקאים הבולטים בסוגה - כמו צ'ארלס מינגוס וריי בראון; אך גם בשל הניסיון ליצור סגנון יותר נגיש לקהל שאינו מכיר או מחבב בופ. הסגנון משקף (למשל לדעת ההיסטוריון של המוזיקה דיויד ה. רוזנטל[1]) דור של מוזיקאים אמריקאים אפריקאים שגדלו בתקופה שבה בי-בופ ורית'ם אנד בלוז היו הסגנונות הנפוצים במוזיקה ומוזיקאים כמו טאד דיימרון עבדו בשניהם.
בין המוזיקאים הבולטים בסגנון זה:
- ארט בלייקי והג'אז מסנג'רס
- ג'ון קולטריין
- מקס רואץ'
- קליפורד בראון
- הוראס סילבר
- סוני רולינס
- בני גולסון
- דקסטר גורדון
- פרדי הוברד
[עריכה] הערות שוליים
- ^ Hard Bop: Jazz and Black Music 1955-1965 (1992)
