דיר אל-קמר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ח'אן המשי

דיר אל-קמר (בערבית: دير القمر, "מנזר הירח", מבוטא בערבית לבנונית כ-דיר אל-אמר), עיירה נוצרית-מארונית בהרי השוף אשר המצויים במרכז הר הלבנון, בתחומי מדינת לבנון. בשנת 1590 קבע בה שליט לבנון דאז פח'ר א-דין השני את בירתו. הסיבה למעבר הייתה מחסור חמור במים בבירתו הקודמת בעקלין, ודיר אל-קמר הייתה מפורסמת במקורות המים שלה. כששב פח'ר אל דין מגלותו (1613 - 1618) הביא עמו בנאים מאיטליה אשר בנו בעיר את ארמונו בסגנון פלורנטיני. בהמשך, בין המאה ה-16 ל-18, הייתה העיירה מוקד שלטונם של שליטי הר הלבנון עד אשר העביר האמיר באשיר השני לבית שהאב את בירתו לעיירה בית א-דין.

בשנת 1842 נשרפה העיירה כחלק מהטבח שבוצע בנוצרים בלבנון בין השנים 1840 - 1860. התקפות נוספות על העיירה ואף מעשי טבח נערכו על ידי הדרוזים בשנת 1860. השמדת הכפרים הנוצריים בהרי השוף הביאה למעורבות צבאית של צרפת בשנת 1860.

[עריכה] אתרים בעיירה

טירת מוסא, ליד העיירה

מסגד פחר א-דין נבנה ב-1493 ושופץ במאה ה-16 על ידי פחר א-דין השני עבור חייליו המוסלמים. בסמוך למסגד נבנה במאה ה-19 שוק רצענים אשר כיום מאכלס חנויות רגילות. בסמיכות לשוק מצוי ארמונו של האמיר יונס לבית מען, אחיו של פח'ר א- דין השני, אשר היה מפקד צבאו של אחיו. הקומה השלישית של הארמון פורקה בסוף המאה ה-18 על ידי יוסוף לבית שהאב על מנת לבנות לו מאבניה ארמון משלו אשר משמש כיום כבית מושבה של עיריית דיר אל-קמר. צפונית לארמונו של האמיר יוסוף מצוי "ח'אן המשי" אשר נבנה על ידי פח'ר א-דין השני כחאן עבור סוחרים ושימש כמקום מסחר במשי או בתכשיטים. כיום משמש המבנה לפעילויות תרבותיות. בסמוך לח'אן המשי מצוי בית הכנסת העתיק של דיר אל קמר אשר נבנה במאה ה-17.

כל אלו משתלבים בסמטאות צרות הבנויות על צלע הר. הבתים העתיקים במרכז העיירה מחופים בגגי רעפים אדומים ומאופיינים בחלונות בעלי קשתות כפולות.

כיום העיירה היא יעד תיירותי חשוב.

[עריכה] יהודים

ייתכן שראשית הקהילה ביהודים אשר היו חלק מפמלייתו של פח'ר א דין השני. קהילות יהודיות קטנות התקיימו גם בכפרים בסביבות דיר אל קמר: מח'תארה, עין קניה, עין זחלתה, ענדרה, נברך. המשותף לקהילות הללו (ובכלל זה דיר אל קמר) הוא שהן התקיימו בחסות הדרוזים שנטו חסד ליהודים והיו עמהם ביחסי ידידות. כל עוד שלטו הדרוזים באזור זה בהר הלבנון, התקיימו גם הקהילות היהודיות בכפרים הללו. כשנאלצו הדרוזים לנטוש את הכפרים הללו עקב תוצאות הטבח הדרוזי בנוצריי הר הלבנון בשנת 1860 ומעורבות צרפת בסכסוך, נעזבו גם הקהילות היהודיות במקומות אלו.

בשנת 1831 יצאו צעירים יהודים מדיר אל קמר ומהעיירה חצביה, כמאה במספר, כחיילים בצבאו של מושל עכו על מנת לדכא את המרד שפרץ בשומרון כנגד שלטונו של מוחמד עלי, שליט מצרים דאז, על ארץ ישראל. תופעה זאת של יהודים אשר אוחזים בנשק הייתה נדירה למדי בארצות האיסלאם ולכן טבעי הדבר שתייר יהודי, המשורר לודויג אוגוסט פרנקל, אשר סייר בלבנון בשנת 1855 מצא לנכון לציין שיהודי דיר אל קמר "ואם צריך, יודעים להשתמש ברובים ולהלחם כנגד אויביהם".

פרנסתם של היהודים בעיירה התבססה על עבודת אדמה וכן מסחר, ייצור סבון, גידול תולעי משי ואף הפקת מעט ברזל ממרבצי הברזל שבסביבת העיירה.

בשנת 1847 העלילו התושבים המארונים על הקהילה היהודית בעיירה עלילת דם שהיהודים מחביאים ילד נוצרי אשר נעלם בעת תהלוכה דתית בעיירה. השמועה הביאה להתנפלות וביזה של הנוצרים על בתי היהודים. הפרשה הגיעה לאוזניו של סר משה מונטיפיורי והוא הפעיל את קשריו על מנת שהקונסול הכללי של בריטניה בביירות יתערב בפרשה וישכנע את מושל המחוז להגן על היהודים בדיר אל קמר מפני עלילת הדם.

כאמור לעיל, ההתיישבות היהודית בהר הלבנון נסמכה על יחסי ידידות בין הדרוזים לבין היהודים. לאחר 1860 החלו הדרוזים נוטשים את דיר אל קמר ואיתם עזבו גם יהודי דיר אל קמר את העיירה והכפרים הסמוכים לה. יהודי דיר אל קמר עברו לבירות, צידון ועאליי. בשנות השבעים של המאה העשרים עוד כינו חלק מתושבי העיירה אזור מסוים בשם 'חארת אל יהוד' כלומר שכונת היהודים. סמוך לשכונה זאת הצביעו התושבים על מבנה ששימש, לדבריהם, כבית כנסת. בתקופת מלחמת לבנון תעד הצלם מיכה בר עם במצלמתו את היהודיה האחרונה שהתגוררה בדיר אל קמר, הגברת הנרייט סידי, אשר באותה העת הייתה כבת שבעים וחמש.