ג'ון קיטס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ג'ון קיטס (באנגלית: John Keats‏) (31 באוקטובר 1795 - 23 בפברואר 1821), מחשובי המשוררים הרומנטים האנגלים.

קיטס נולד בכפר ליד לונדון, אביו היה בעל אורוות. האב נהרג בשנת 1803 בתאונה. אמו נשאה זמן קצר אחרי כן, אך עזבה את בעלה ועברה לגור עם סבתו של קיטס. האם נפטרה ממחלת השחפת ב-1810. קיטס ואחיו נשלחו על ידי סבתם לאפוטרופוסים שדאגו להמשך חינוכם. קיטס נשלח ללמוד רוקחות, הוא התמיד בכך עד 1814 ואחר כך החליט להתמסר לעולם הספרות אליו נמשך מילדות.

קיטס התוודע ליוצרים מובילים של תקופתו, ביניהם לי האנט והמשורר פרסי ביש שלי. בשנת 1816 לי האנט עזר לו לפרסם את שירו הראשון בכתב-עת שערך. שנה מאוחר יותר, פרסם קיטס כשלושים שירים בקובץ שנקרא "שירים", הקובץ קיבל ביקורות פושרות.

קיטס התחיל לטפל באחיו הצעיר טום שהיה חולה בשחפת, באותה תקופה כתב את שירו "אנדימיון" (Endymion). אחיו מת ב-1818, וסימני מחלת השחפת התגלו גם בג'ון. הוא עבר לגור בלונדון עם חברו, ושם התאהב בבחורה בשם פאני ברון שהתגוררה עם אמה בבית חברו. בתקופה זו בקיץ 1819 הוא כתב כמה מהטובים בשיריו "אודה לפסיכה" (Ode to Psyche), "אודה לכד יווני" (Ode on a Grecian Urn) ו"אודה לזמיר" (Ode to a Nightingale). שקוע באהבה ובשירה, הוא התיש את עצמו.

ב-1820 פרסם את קובץ שיריו השני, הפעם זכה לביקורות משבחות. עקב מחלתו נצטווה על ידי רופאיו להתרחק מהחורף האנגלי, והוא עבר להתגורר באיטליה. בתחילה חי בנפולי ואחר כך ברומא. בריאותו השתפרה מעט אך אחרי זמן קצר חלה הדרדרות במצבו. הוא מת ברומא בגיל 25, וקבור בבית הקברות הפרוטסטנטי בעיר.

לאחר מותו, נחשב קיטס כאחד מגדולי המשוררים של התקופה הרומנטית, למרות שבחייו זכה לביקורות מעורבות. הוא היווה מקור השראה לרבים מהאומנים שבאו אחריו, ביניהם המשורר אלפרד טניסון והאומנים הקדם רפאלים.

שירתו של קיטס עוסקת ביופי, אידאלים והשוואה בין שלמות האידאלים למימושם במציאות. הוא הרבה לעסוק בנושאים מתוך המיתולוגיה היוונית, וכן ביופי הטבע והאומנות. כתיבתו מתאפיינת באהבה שופעת חיים לשפה, ליצירי הדמיון וליופי, אבל גם מהולה במלנכוליה.