ג'ון ווטרס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ג'ון ווטרס (באנגלית: John Waters; נולד ב-22 באפריל 1946), במאי קולנוע אמריקאי. ווטרס נחשב לאחד מגדולי קולנוע הקאמפ, ובוודאי מבכירי המומחים בטעם רע בהיסטוריה של הקולנוע. הוא ידוע גם בכינוי "אפיפיור הטראש".

תוכן עניינים 1 ילדותו 2 עבודותיו המוקדמות של ווטרס 3 משנות השמונים והלאה 4 קישורים חיצוניים

[עריכה] ילדותו

ווטרס גדל בשנות ה-50 בפרברים של בולטימור. בשנות נעוריו גילה עניין עצום באלימות ובדם על המסך וגם במציאות. למעשה, עד היום הוא נוהג להופיע כצופה למשפטי רצח ברחבי ארצות הברית. זיכרון הילדות האהוב עליו היה כשביקר באתר גרוטאות, גילה דם במושב מאחת המכוניות ופנטז על תאונות דרכים קטלניות. מאוחר יותר כמתבגר פיתח ענין בתחום הקולנוע. הוא היה משקיף במשקפת על סרטים פורנוגרפים שהוקרנו בדרייב אין, הושפע מסרטי סקספלוייטיישן של שנות החמישים (סרטים פסאודו-דידקטים המשתמשים בין השאר בטכניקות דוקומנטריות על מנת להראות את האסור — למשל הצגת איבר המין הנשי בתירוץ של צילום תיעודי של לידה) וגם מבמאים כהרשל גורדון לואיס, ראס מאייר או קנת אנגר. באמצע שנות ה-60 החל ווטרס לביים בעצמו סרטים מחתרתיים במצלמות 8 ו-16 מ"מ.

[עריכה] עבודותיו המוקדמות של ווטרס

ווטרס ביים מאמצע שנות הששים שישה סרטים שונים, אולם ההצלחה המיוחלת הגיעה רק עם פינק פלמינגוז (1972), סרט מזעזע בכוונת מכוון, העוסק במשפחה שופעת גילוי עריות המתגאה בתואר "האנשים המטונפים ביותר בעולם". המשפחה המורכבת מאם המכורה לביצים, פושע הנוער קרקרס ומציצן בשם קוטון. משפחה, החיה בקרוואן שבחזיתו זוג פלמינגואים וורודים, ומתעמתת עם זוג מריר המנסה לגזול מהם את כתר "האנשים המטונפים ביותר בעולם". הסרט, שצולם בסופי שבוע ובתקציב של $10,000, הוא בעל סגנון מחתרתי במובהק, סצינות קשות במכוון לצפיה, והרבה הומור שחור וטעם רע. הסצינה הקלאסית והידועה לשמצה ביותר מהסרט היא הסצינה האחרונה שבה השחקן הטרנסוויסטי האגדי דיוויין, המפורסם שבשחקניו הקבועים של ווטרס, אוכל גללי כלב טריים. ווטרס עצמו כינה את הסרט "תרגיל בטעם רע". בשני סרטיו הבאים המשיך ווטרס ביצירת קולנוע פרובוקטיבית ומחתרתית וחתם בכך את מה שמכונה "טרילוגית הטראש".

[עריכה] משנות השמונים והלאה

בסרטי שנות ה-80 שלו פוליאסטר, ספריי לשיער ונער שוליים (בכיכובו של ג'וני דפ), התקרב ווטרס למיינסטרים, תוך שהוא שומר על הרוח הסוטה והחתרנית של סרטיו. באמא סדרתית (1994) מגלמת קתלין טרנר אמא שהופכת את האמהות הבורגנית והתקינה פוליטית לכדי אובססיה רצחנית המופנית נגד כל מה שחורג מהסדר של עולם הפלסטיק הפרברי או מערער את התא המשפחתי. בפקר (1998), מתאר ווטרס סיפור עלייה לגדולה והתפכחות מאוחרת של צלם בולטימורי צעיר התופס במצלמת כיס את האותנטיות והיופי של עולם הפרברים, אך מגלה שלתהילה יש מחיר לאחר שאומץ בידי עולם זוהר הניו-יורקי.

ססיל בי. דמנטד (2000), אשר שמו הוא פרפראזה על שמו של במאי הקולנוע הנודע ססיל בי. דה מיל, הוא קומדיה רצחנית על חבורת טרוריסטים קולנועיים הנלחמים בתעשיית קולנוע המיינסטרים האמריקאי ומפיקים סרט פעולה דל־תקציב, שבו מככבת כוכבת קולנוע חטופה (מלאני גריפית) ומבוסס על יצירת מהומות ממשיות וצילומן. בין הססמאות המפורסמות מהסרט "מוות לקולנוע ההוליוודי", "כוח לאנשים שמענישים קולנוע רע" ו"הרבה ילדים חולמים לעשות סרט קולנוע, אבל רק מי שמוכן למות בשביל להשיג מטרה זו, יצליח בכך."

סרטיו של ווטרס, הממוקמים כמעט תמיד בעיר הולדתו בולטימור, הם עירוב מתוק-מריר של קיטש ורדרד וקרביים אדומים, של הפרברים המלוקקים ותרבות השוליים מעלת המוגלה, של רגשות סכריניים ואובססיות אפלות. כשנשאל מדוע הפסיק לזעזע בסרטיו האחרונים, ענה ווטרס שהוא זעזע את דורו, וכעת העולם מצפה לבמאים חדשים שיזעזעו את הדורות של ימינו. ווטרס מכהן נכון ל-2004 גם כפרופסור לתרבות מחתרתית ב־European Graduate School.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: ג'ון ווטרס

• ג'ון ווטרס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (אנגלית)
• מאמר על ג'ון ווטרס באתר Senses of Cinema