גדוד חרב
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גדוד חרב (גדוד 299, הנקרא גם "יחידת המיעוטים" או "הגדוד הדרוזי"), הוא גדוד חיל רגלים סדיר בצה"ל בו משרתים בעיקר חיילים בני העדות הדרוזית והצ'רקסית. בגדוד משרתים אחים וקרובי משפחה רבים, מה שמחזק רבות את הקשר בין החיילים. המשרתים בגדוד נועלים נעליים אדומות, וחובשים כומתות שחורות. סיסמת הגדוד היא "בכל מהלך - גאה להיות שייך"
תוכן עניינים |
[עריכה] השנים הראשונות: מהתנדבות לגיוס חובה
תולדות הגדוד חופפים את תולדות שירות בני העדה הדרוזית בצה"ל ומתחילים בשנת 1947, כאשר מנהיגי העדה הדרוזית בכרמל ובגליל החליטו לאפשר התנדבותם של בני העדה לשורות "ההגנה". אמנם רוב הכפרים העדיפו לשמור על נייטרליות בסכסוך אך הלכה למעשה אי התערבותם הוותה תמיכה ביישוב היהודי, וזאת למגינת לבם של מנהיגי הציבור הערבי ומפקדי צבאות ערב אשר ציפו מן הדרוזים לשיתוף פעולה עמם. רוב לוחמי העדה פעלו כיחידים במפקדות יהודיות, אך כבר במלחמת העצמאות פעלה פלוגת בני מיעוטים אשר הייתה מורכבת משלוש יחידות משנה: דרוזית, בדואית וצ'רקסית, וזו נטלה חלק בכיבוש הכפר יאנוח ב-10 באוקטובר 1948. נאמנותם המסורתית של בני העדה הדרוזית לשלטון החוקי של המדינה בה הם מתגוררים הביאה להגדלה משמעותית במספר המתנדבים מיד לאחר הכרזת העצמאות, בעיקר אצל בני הכפרים מאזור הכרמל.
רוב הלוחמים הוצבו לאורך כביש חיפה-ת"א כשתפקידם למנוע פעולות איבה וחבלה במכוניות שנסעו בכביש. כחצי שנה מאוחר יותר החליט סגן הרמטכ"ל, האלוף יגאל ידין להרחיב את היחידה, שמרגע זה ואילך כונתה "הגדוד הדרוזי" למרות שעל פי התקן, המצבה ומספר החיילים לא הייתה "זכאית" לתואר גדוד. משימותיה המוגדרות של היחידה היו ביטחון שוטף, בעיקר לאורך קווי שביתת הנשק. היחידה פעלה תחילה ממספר בסיסים:
- בסיס צפוני אשר הוקם בעפולה בחורף 1949-1948 והיה מופקד על שמירת הקווים בגליל ובעמקים.
- בסיס דרומי באזור משמר הנגב, שהיה אחראי לטיהור מרחב הנגב.
- בסיס של אנשי הפלוגה הצ'רקסית אשר פעל תקופה קצרה ליד נתניה.
בשנת 1950 נשקלה האפשרות לפרק את היחידה מטעמים כלכליים ומדיניים אך מפקדה, סא"ל טוביה לישנסקי ופעילים במגזר הדרוזי, בראשם חיים לבקוב וגיורא זייד, הצליחו לבטל את הגזרה.
בשנת 1951 החליף סא"ל אמנון ינאי את לישנסקי כמפקד היחידה. בתקופתו קיבלה היחידה את המספר הסידורי 300 שהפך עם הזמן לכינויה ולשמה. היחידה מנתה רק כמה עשרות לוחמים (סה"כ מצבת כוח האדם הייתה של 120 חיילים) אך עמדה במשימותיה בהצלחה רבה, ועל כן הוחלט בינואר 1953 לאפשר לחייליה לעבור קורס צניחה, מה שהעלה את קרנם בעיני הציבור ושיפר את המוטיבציה ומורל היחידה. במקביל אישר המטכ"ל להגדיל את מצבת כוח האדם ל-718 חיילים, מהם 578 דרוזים והשאר בדואים וצ'רקסים. בחודש מאי 1953 הוקם משמר הגבול וזה הווה כוח משיכה גדול לבני העדה אך לא פגע במוטיבציה לגיוס מתנדבים לצה"ל. נוצר גם מאגר גדול של אנשי מילואים ובאוגוסט 1953 נערך גיוס המילואים הראשון.
בין השנים 1954 ועד 1956 שימש סא"ל יעקב צביה מפקד היחידה ואז הוחלף על ידי אל"מ יוסף פרסמן. שירותו של פרסמן הוא אבן דרך בתולדות היחידה שכן תקן מפקד היחידה הועלה לאל"מ ופני היחידה השתנו בעקבות היענות לבקשת ראשי העדה הדרוזית להחיל את חוק שירות ביטחון על כל הגברים הדרוזים המגיעים לגיל 18. בחודש מאי 1956 נערך גיוס החובה הראשון של בני העדה, שמנה שלושים צעירים.
[עריכה] ממבצע קדש עד מלחמת ששת הימים
מבצע קדש ב-1956 היה המבחן הראשון להשתלבות היחידה במערך צה"ל. בתכנון המוקדם למבצע לא נכללה היחידה, אך לאחר כיבוש סיני ורצועת עזה נקראו אנשיה ליטול חלק פעיל בטיהור הכפרים ומחנות הפליטים שברצועה מכוחות אויב. הפעילות במקביל ליחידות צה"ל אחרות לימדה את בני העדה על הפער בין יחידה 300 ויחידות אלה, ועד כמה רחוקים היו החיילים הדרוזים משילוב כשווים במסגרת הצבאית.
לאחר מבצע קדש גברה פעילות היחידה במסגרת הביטחון השוטף ואיתה ההערכה של הפיקוד העליון. בשנים 1960-1968 הביא מפקד היחידה, אל"מ שמואל דותן, את יחידת המילואים של "300" לכשירות מבצעית על ידי שילוב של אימונים תקופתיים ותעסוקה בביטחון שוטף. לחיילי הסדיר של היחידה ניתנה אפשרות להשתלב בלימודים ולקבל הכשרה מקצועית - שלב חיוני בשילוב מלא בצה"ל. הביטוי העיקרי והמיידי היה עלייה דרמטית בשיעור החיילים הדרוזים בקורס קצינים. בשנות השישים גויסו כמעט כל חיילי העדה ליחידה שהייתה מורכבת מפלוגות טירונים ופלוגה מבצעית אחת, יחידת 299, שפעלה באזור הערבה. פעילותה שם זכתה להערכה רבה ובשנת 1964 העניק אלוף פיקוד דרום צל"ש לקצין דרוזי על חלקו בחיסול חוליית מודיעין מצרית בנגב.
נקודת תפנית נוספת הייתה מלחמת ששת הימים. למרות שרוב היחידה, ובתוכם אנשי המילואים שלה, עסקה במשימות אבטחה וסיור לאורך הגבולות ורק פלוגה אחת השתתפה בקרבות בגדה המערבית: פריצת הדרך לג'נין מכיוון מגידו. הפלוגה, בפיקודו של סרן סעיד עבד אל-חק, נשלחה ערב המלחמה לאייש מוצב חי"ר נטוש בהר הגלבוע. עם פרוץ הקרבות פתחו הירדנים באש והפגיזו במשך כארבע שעות את המוצב. כתוצאה מן הירי נהרגו שניים מאנשי הפלוגה ושניים נוספים נפצעו. לאחר שחיל האוויר הישראלי שיתק את האש הירדנית, קיבלה הפלוגה הוראה לרדת מהמוצב ולנוע עם כוחות חטיבה 45 לאזור ג'נין, שם נטלה חלק בכיתור העיר. הפלוגה סיימה את חלקה במלחמה באזור יריחו. דווקא היות הפלוגה הזאת היוצא מן הכלל הגביר אצל הקצינים והמפקדים הדרוזים את התחושה שמעמדם בצבא נחות ומישהו בצמרת הפיקוד אינו נותן בהם אמון. עם סיום הקרבות מונה סרן סעיד עבד אל-חק לפקד על המסגרת שהפכה במשך הזמן לגדוד חרב: גדוד הסדיר הראשון של יחידת המיעוטים. עם כניסתו לתפקיד, פנה סרן עבד אל-חק אל ישעיהו גביש, אלוף פיקוד הדרום, וביקש שכל יחידות הבט"ש של יחידת המיעוטים בנגב ובסיני יוכפפו אליו, כמפקד יחידה מינהלתית ומבצעית. האלוף נענה לבקשה ובעקבות השינוי הורחבו התקנים, הוכנסו דפוסי עבודה חדשים, עלתה רמת האימונים, והיחידה זכתה להכרה וליחס כמקובל לגבי כל גדוד חי"ר מן המניין. סרן סעיד הפך למפקד גדוד החי"ר הסדיר ולסגן מפקד יחידת המיעוטים. בתוקף התפקיד קיבל דרגת סא"ל, ובכך היה לקצין הדרוזי הראשון שהועלה לדרגה זו.
באותה שנה חלה התפתחות חשובה נוספת כאשר רס"ן מוחמד מולא – הקצין הדרוזי הראשון שקיבל דרגת רס"ן – נפגש עם הרמטכ"ל והעלה רעיון להקים יחידה נבחרת מקרב בני העדה, שתשתווה ברמתה ליחידות הסיור של צה"ל. ההצעה התקבלה ובתוך זמן קצר מנתה הסיירת 65 לוחמים אשר עברו קורס צניחה, לוחמה זעירה וקורסים מקצועיים שונים והפכו ללוחמים מעולים. היחידה ישבה במחנה "שומרה" שעל גבול הצפון וזכתה להצלחות רבות. יחידת 244 (או בשם הקוד פלס"ר שחר) הייתה בת טיפוחיה של סיירת אגוז אשר ישבה מזרחה לה בבירנית. בשנת 1970 מונה לפקד עליה רס"ן (אחר כך סא"ל) שמס עאמר מחורפיש (לימים סמנכ"ל משרד הבינוי והשיכון בצפון) אשר שימש גם מפקד הגזרה כולה, סגנו היה סרן (לימים אל"ם) וואליד מנסור – מי שהיה אחר כך לשגריר ישראל בפרו וקמב"ץ היחידה היה סרן כמאל טרביה, בן למשפחה ידועה בשירותה הנאמן לכוחות הביטחון אשר אחיניתו תהיה לימים שוטרת המג"ב הראשונה מן העדה ([1] ). בפלס"ר שחר שרתו חובשים וקצינים יהודיים יוצאי יחידות חי"ר מובחרות. אחרי פרישתו של שמס מונה כמפקד הגזרה רס"ן (לימים אל"ם) אסעד אסעד – מי שהיה אחר כך לח"כ ודיפלומט מצליח.
בשנת 1971 החליט הרמטכ"ל לאפשר לצעירים דרוזים להשתלב ביחידות צה"ל על-פי כישוריהם ורצונם. במקביל החל שילובם של קצינים דרוזים בקורסי מפקדים בכירים למיניהם. למרות השינוי הזה העדיפו רוב החיילים הדרוזים להישאר במסגרת יחידת המיעוטים.
[עריכה] ממלחמת יום הכיפורים עד מלחמת לבנון הראשונה
ב-1973 הוקם גדוד המילואים הראשון של יחידת המיעוטים, וסא"ל מזייד עבאס שימש בו סמג"ד. במלחמת יום הכיפורים הופקד כוח המילואים לאבטח את המפקדה הקדמית של צה"ל בקרבות רמת הגולן, אך נתקל רק פעם אחת בחוליית מחבלים. המערך הסדיר של יחידת המיעוטים נשלח לסייע בקרבות הבלימה באזור אל-חמה מדרום-מזרח לרמת הגולן. לאחר כיבושו מחדש של החרמון ב-21 באוקטובר 1973 נבחרה פלוגה מיחידת הסיור הדרוזית לסרוק את השטח. חייליה הצליחו לתפוס עשרות חיילים סורים.
במאי 1974 התמנה בנימין בן-אליעזר לפקד על יחידת המיעוטים. במהלך השנתיים הבאות התחולל מהפך ששינה את דמות היחידה. פואד ביקש מאלוף פיקוד הצפון, רפאל איתן, לאשר שינוי במבנה ובמהות כך שתוקם מפקדה גזרתית שתשלוט על כל המרחב היבשתי והימי בגבול לבנון. בתוך זמן קצר הועתקה מפקדת היחידה מטירה למחנה סמוך לנהריה. יחידת הסיור קיבלה גיזרת אחריות בחוף הים מראש הנקרה ועד חיפה והשתלבה במערכת אבטחת החוף. באותה עת גם הועלה גדוד החי"ר הסדיר של היחידה מהדרום לצפון. שינוי זה הביא להפיכתה של היחידה לעוצבה מרחבית, שבתוך זמן קצר הפכה לעוצבה מאוד פעילה עקב עלייה בפעילות החבלנית בגבול הצפון. הוקמו גדודי חי"ר ממאגר המילואים של היחידה ואלה התאמנו ועסקו בבט"ש. ההישגיות האישית והתקנים החדשים הביאו לפריצת מיגבלות הדרגה ורבים מקציניה הגיעו לדרגות סא"ל ואל"ם (כאשר סעיד עבד אל-חק היה שוב הקצין הדרוזי הראשון לו הוענקה הדרגת הבכירה). באותה שנה זכה רס"ן מופיד עאמר (לאחר מכן אל"ם), מפקד הסיירת, בצל"ש אישי.
בן-אליעזר פעל להקטין את מעורבות נכבדי העדה בענייני היחידה. מחליפו, אל"מ גדעון המאירי, אשר פיקד על היחידה בשנים 1977-1976 הביא את היחידה למעמד "יחידה מובחרת". גולת הכותרת של פעילותה בתקופה זו היה "מבצע ליטאני" ב-1978, שבו לראשונה בתולדותיה השתתפה היחידה באופן פעיל במבצע מלחמתי רחב של צה"ל ולאחר לחימה לכיבוש ולטיהור דרום לבנון הייתה במשך חמישה חודשים האחראית לגיזרה שמדרום לעיר צור. עם פתיחת חילות נוספים בפני בני עדות המיעוטים הוחלט בינואר 1982 כי העוצבה לא תהיה מורכבת יותר רק מחיילי מיעוטים, אלא תהיה יחידת חי"ר רגילה. לפי החלטה זו, החיילים הדרוזים החלו משרתים ביחידות צה"ל השונות כמעט ללא הגבלות.
ב-6 ביוני 1982 החל מבצע שלום הגליל. שיעור ההתייצבות בין אנשי המילואים הדרוזים הגיע ל-100%. אולם לא אנשי המילואים, אלא חיילי הסיירת, המורכבת מחיילים סדירים שרובם דרוזים, הם שהשתתפו בשלבים הראשונים של הלחימה בלבנון לצד כוחות סדירים אחרים של יחידת האם (עוצבת ברעם). תוכנית המבצע הכתיבה לסיירת לנוע לעבר צור וצפונה לה, עד לגשר קאסימיה מול נהר הליטאני. מפקד הסיירת, רס"ן רפיק סעיד (לימים אל"ם), בן הכפר יאנוח, הצליח להגיע ליעד שהוכתב לו ביעילות, אבל עוד בטרם עלה בידי הסיירת להתבסס ביעד שלה, היא נקראה לסייע לכוחות אחרים של היחידה, אשר נקלעו לקרבות קשים. לסיירת היו הרוג אחד ושני פצועים. מאוחר יותר התבקש מפקד הסיירת להקצות כוח לסייע לגדוד הנח"ל שאמור היה להשתלט על מחנה רשידיה ב-8 ביוני. לקראת סיום המלחמה הייתה הסיירת בין הכוחות שעלו לעבר ביירות להשתלב בסגר על מערב העיר אך התוכנית בוטלה והסיירת חזרה דרומה. רק באוגוסט חזרה וחייליה השתתפו בטיהור מערב ביירות.
[עריכה] ממלחמת לבנון הראשונה למלחמת לבנון השניה
בראשית שנת 1985 התקבלה ההחלטה על פינויו של צה"ל מלבנון. סיום מלחמת "שלום הגליל" גם מסמן אולי את סוף הפרק ההיסטורי אשר שמו "יחידת המיעוטים" ולידתו של הגדוד הנוכחי. בסוף שנות השמונים שינה מפקד הגדוד דאז, נביה מרעי (שנהרג במהומות מנהרת הכותל בשנת 1996) את שם הגדוד ל"חרב" על מנת להעלות את גאוות היחידה, ולתרום להעלאת המוטיבציה בקרב הדרוזים להתגייס. מפקדי הגדוד הם כיום ברובם המוחלט דרוזים וכך גם חייליה אך בהיות הדרך של בני העדה פתוחה להשתלב ביחידות אחרות, רבים אכן משרתים בחילות השונים בצה"ל. מספר הקצינים הבכירים הדרוזים בצה"ל עולה בהתמדה ושיעורם גבוה יחסית לגודל האוכלוסייה משיעור הקצינים היהודים. מספר דרוזים גם סיימו בהצלחה מסלולים הנחשבים ליוקרתיים בצה"ל כגון קורס טיס וקורס חובלים.
בשנת 2000 פורק "פלס"ר שחר" ואוחד עם שאר היחידה. לאחר תקופה ארוכה שבה הוצב באזור רצועת עזה, עבר הגדוד בשנת 2001 לשרת בגזרת גבול הצפון, מתוך מחשבה על הקירבה לבתיהם של רוב המשרתים בו. במלחמת לבנון השנייה היה הגדוד הראשון שנכנס לשטח לבנון. חיילי הגדוד הרגו למעלה מ-15 מחבלים, ללא נפגעים. הגדוד חשף כלי נשק בכפר מרווחין. במהלך הלחימה ארבעה חיילים חזרו לכפריהם בצפון כדי להתחתן, ומיד שבו ללחום. הגדוד קיבל ציון לשבח יחידתי מאלוף פיקוד הצפון על פעילותו במלחמה זו.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
 |
||
|---|---|---|
| זרועות, פיקודים ואגפים | ||
| המטה הכללי: | המטה הכללי של צה"ל | |
| זרועות: | זרוע היבשה | זרוע האוויר והחלל | זרוע הים | |
| פיקודים: | פיקוד הצפון | פיקוד המרכז | פיקוד הדרום | פיקוד העורף | |
| אגפים: | אגף המבצעים | אגף המודיעין | אגף התכנון | אגף משאבי אנוש | אגף התקשוב | אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה | |
| יועצים ונספחים למטכ"ל: | היועץ הכספי לרמטכ"ל | יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים | הרבנות הצבאית | הפרקליטות הצבאית | בית הדין הצבאי לערעורים | מתאם פעולות הממשלה בשטחים | המכללות הצבאיות | |
| חילות צה"ל | ||
| חילות השדה: | חיל הרגלים (גולני, צנחנים, נח"ל, גבעתי, כפיר) | חיל השריון (חטיבה 7, חטיבה 188, חטיבה 401) | חיל התותחנים | חיל ההנדסה הקרבית | חיל מודיעין השדה |
|
| חילות תומכי לחימה: | חיל הלוגיסטיקה | חיל החימוש | חיל רפואה | חיל המודיעין | חיל התקשוב | |
| חילות נוספים: | חיל המשטרה הצבאית | חיל השלישות | חיל החינוך והנוער | החיל הכללי | |
![](../../../../images/local/thumb/5/54/סמל_פורטל_צה"ל.png/90px-סמל_פורטל_צה"ל.png)
