בית הקברות ממילא
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בית הקברות ממילא הוא בית קברות מוסלמי מהתקופה הממלוכית, שלו יסודות צלבניים ואף קדומים יותר. הוא שוכן במרכז העיר ירושלים בצמוד לגן העצמאות ונחשב לבית קברות חשוב במיוחד, עד כי ההיסטוריון המוסלמי מוג'יר א-דין כתב ב-1495 כי "מי שנקבר בירושלים, במקום הנקרא זייתון אל-מלך (היא ממילא), ייקבר, אם אפשר לומר כך, בשמים התחתונים".
תוכן עניינים |
[עריכה] תיאור בית הקברות
בית הקברות ממילא משתרע על פני חלקת קרקע מיוערת בדלילות השוכנת מזרחית לגן העצמאות, בין הרחובות אגרון, הלל, ומנשה בן ישראל. על חלק ניכר משטחו של בית הקברות שוכנת בריכת ממילא, המתוארכת לימי המלך הורדוס לפני כאלפיים שנה. אין קשר ענייני בין הבריכה ובין בית הקברות.
בבית הקברות מצויים כמה עשרות קברים, המתוארכים רובם ככולם לתקופה הממלוכית. רוב הנקברים זוהו כאנשי מעלה ויחס, ביניהם לא מעט שופטים, מושלים וכן נשים צדקניות ועשירות. חלק ניכר מהקברים מוזנח מאד, המצבות שבורות ומפוזרות, ועשבייה מכסה אותן.
בין הקברים צומחים עצים מקומיים מוכרים, כמו אלונים, ברושים ואורנים, אך בולטת גם האלה האטלנטית הגולה בעיר. רוב העצים עתיקים למדי, חלקם בני מאות שנים. בית הקברות הפך משום מה בשנים האחרונות לנקודה המרכזית בירושלים בה ניתן למצוא צבי יבשה.
[עריכה] שם בית הקברות
השם ממילא הוא שיבוש של המילים "מָאמִן אללה", כלומר "הכל מאללה" או "הבָּא מאללה", כשהכוונה היא כי גם המוות אינו בשליטתנו. זהו שמו הרשמי של בית הקברות בערבית גם בימינו. יש הסוברים כי השם 'ממילא' הוא שמה של גבירה מוסלמית שהייתה בעלת הקרקע בימי הביניים. כך או כך, השם חצה את גבולות בית הקברות, ומשמש גם את שכונת ממילא הסמוכה. בימי הביניים נקרא בית הקברות גם בשם "זייתון אל-מלכ" - "זיתֵי המלך", כמוזכר לעיל בדברי מוג'יר א-דין.
[עריכה] אתרים בולטים
[עריכה] תורבת כובכייה
בית הקברות ממילא "נולד" עם בניית הקבר המפואר והבולט מכל האחרים - תּוּרְבָּת כּוּבָּכִּיָה - קברו של מושל צפת בתקופה הממלוכית - עָלָאא' א-דין אָידוּרְדָי אל כּוּבָּאכִּי. הלה ביקש להיקבר בירושלים, ולכן הובא אליה לאחר מותו ונקבר סמוך לחומותיה המערביים ולשער יפו, בשטח שהיה אז ריק מיישוב, ובו שרידים מעטים מאוד של קברים מן התקופה הרומית ומן התקופה הצלבנית.
על פתח התורבה מופיעה כתובת ועליה שמו של אל כּוּבָּאכִּי ותאריך פטירתו על פי הלוח המוסלמי (1289 על פי הספירה הכללית). על פי ספי בן יוסף, הורה אל כּוּבָּאכִּי להקים את קברו מחלקי קברים של כמרים צלבניים מכנסיית הקבר. לאחר הצבת מבנה הקבר ביקשו מוסלמים נוספים להיקבר סביב "הכּוּבָּכִּיָה", וכך נוצר למעשה בית קברות מוסלמי באזור זה.
הקבר היום מוזנח מאד. כתובות גרפיטי מכסות את קירותיו, והוא משמש לא פעם כמקום לינה להומלסים ולנוודים.
[עריכה] הקבר הצלבני
במאה ה-19 ערך החוקר הצרפתי שארל קלרמון-גנו סקר בבית הקברות וזיהה קברים קדומים, אותם תיארך לתקופה הרומית. בין המצבות הממלוכיות הוא גילה גם מצבה קטנה אך מפוארת אותה תיארך לתקופה הצלבנית. מצבה זו מגודרת כיום והיא שוכנת מערבית לבריכת ממילא.
[עריכה] תורבת מנכורש
סמוך לקבר הצלבני שוכן מבנה קבר דומה בפארו לכובכייה. זוהי התורבה של מנכורש, ששימש כמושלה הצבאי של מצודת ירושלים הממלוכית, וכן כגָ'שְנֶכּיר, כלומר "נושא הכוס" - תפקיד מיניסטריאלי בכיר בסולטנות הממלוכית.
[עריכה] מערת האריה
על גבולו המערבי של בית הקברות, בצמוד לרחוב מנשה בן ישראל, ישנה מערה קטנה וחסומה, המכונה בשם "מערת האריה". האגדה הירושלמית הקשורה במערה זו מסופרת בשלוש גרסאות: על פי הגרסה הנוצרית מלאה המערה בעצמות הרוגי הכיבוש הפרסי שהתרחש בשנת 614 לספירה. הפרסים טבחו בנוצרים והשליכו את גופותיהם בשטח בית הקברות. המלך הפרסי ציווה לאסוף ולשרוף אותן, אך אז לפתע הופיע אריה פלאי שאסף את העצמות למערה והגן עליהן. הגרסה היהודית מספרת סיפור דומה, אלא שהפעם ההרוגים הם יהודים, והטובחים הם היוונים. הגרסה המוסלמית מספרת כי במערה מצויים קדושים מוסלמים שנקברו בתחומי בית הקברות, עד שלילה אחד פרצה דליקה ושרפה את העצים ואת המצבות. הקדושים ניצלו באורח נס כאשר אללה העביר את עצמותיהם למערה, וכדי שלא יאונה להן כל רע, הציב שם אריה ענק השומר על עצמות הקדושים מדי לילה.
[עריכה] המבנה המקומר
ברחוב הלל הצמוד לבית הקברות מצפון ישנו מבנה מקומר, נטול קירות, השייך למעשה לבית הקברות. מבנה זה מופיע בתאוריהם של עולי רגל, וכן בתמונות ובציורים עתיקים של בית הקברות, אך לא ידוע מי טמון בו ומי הוא מקימו.
[עריכה] מעמדו המוניציפלי של בית הקברות
עד שנת 1948 נחשב שטח בית הקברות לאדמת וקף, כלומר, היה בעל מעמד של הקדש, שאין למכרו או לשעבדו לכל מטרה אחרת. בשנת 1948 עבר שטח בית הקברות לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, וזה העבירו בשנת 1992 לידי עיריית ירושלים. העירייה הפקיעה את הפינה הצפון-מערבית של החלקה להקמת חניון גן העצמאות, שפעל עד שנת 2005. בשנה זו החל מרכז שמעון ויזנטל לבנות על שטח החניון את המוזיאון לסובלנות, אך בנייתו הופסקה כשנה לאחר מכן, בשל התנגדות המוסלמים לבנייה על שטח בית הקברות. העניין נמצא כעת בדיון משפטי.
[עריכה] מעמדו הדתי של בית הקברות
כאמור, אדמת בית הקברות ממילא נחשבה לוקף, זאת בנוסף לקדושה "הטבעית" של המקום מכורח היותו בית קברות, שאין לפגוע במתים השוכנים בו. בשנת 1928 החלה בנייתו של המלון המוסלמי פאלאס על גבולו הדרום-מערבי של בית הקברות. במהלך חפירת היסודות נתגלו עצמות מתים, והתברר כי תחומי בית הקברות גדולים משחשבו. מאחר שעל מלאכת בניית המלון ניצח המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני, הורה הלה להמשיך בבנייה ופרסם פתווה האומרת כי קדושתו של בית קברות שלא היה בשימוש במשך 30-40 שנה פגה.
עו"ד שמואל ברקוביץ, העוסק בשנים האחרונות בצד המשפטי של הסכסוך הערבי-ישראלי כתב בספרו "מה נורא המקום הזה - קדושה, פוליטיקה ומשפט בירושלים ובמקומות הקדושים בישראל" (הוצאת "כרטא", 2006) כי המועצה המוסלמית העליונה בראשות המופתי תכננה לבנות אוניברסיטה ערבית על כל שטח בית הקברות, תוכנית שנגנזה מחוסר תקציב. הסרת קדושת בית הקברות קיבלה משנה תוקף בשנת 1964, עת קבע נשיא בית הדין השרעי לערעורים כי מותר להפוך חלק משטח בית הקברות לפארק ציבורי, זאת על פי בקשת ראש עיריית ירושלים.
פסיקות אלו משמשות כיום את הממשל הישראלי כטיעון משפטי בכל הקשור לאי-שימורו של בית הקברות. כך נענתה תרעומת מוסלמית על סלילת שביל מרוצף החוצה את בית הקברות, וכך גם במחלוקת העזה סביב התכניות להקמתו של מוזיאון הסובלנות במקום.
[עריכה] ראו גם
- שכונת ממילא
- בריכת ממילא
[עריכה] קישורים
- תוכנית מתאר של בית הקברות מטעם רשות העתיקות, הכוללת תמונות, תצלום אוויר, תרשימים ופירוט תכניות עתידיות במקום.
- כתבה על הפסקת בניית מוזיאון הסובלנות באתר הארץ
[עריכה] לקריאה נוספת
- שמואל ברקוביץ, מה נורא המקום הזה - קדושה, פוליטיקה ומשפט בירושלים ובמקומות הקדושים בישראל, הוצאת כרטא, 2006.
