בית הכנסת הגדול של פירנצה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בית הכנסת הגדול של פירנצה (Tempio Maggiore Israelitico) הוקם בשלהי המאה ה-19, ונחנך בטקסיות רבה ב-24 באוקטובר 1882 בנוכחות אישים יהודים רמי מעלה ופרנסי העיר. לאור התגובות הנלהבות לחנוכת הבית המפוארת של בית הכנסת בפירנצה ובעקבות ביקורו של מלך איטליה אומברטו הראשון בבית הכנסת בשנת 1887, נבנו בתי כנסת גדולים נוספים בערים רומא וטורינו במבנה ארכיטקטוני זהה. כיום נמצא במקום המוזיאון היהודי של פירנצה.
תוכן עניינים |
[עריכה] תכנון ובנייה
בשנת 1848 נהרסו שעריה של השכונה היהודית במרכז העיר פירנצה, במקום בו עומדת כיום כיכר הרפובליקה (Piazza della Republica). עד אז התגוררו כל יהודי העיר במרוכז, אולם לאחר מכן התרחב תחום מושבם לכל רחבי העיר. מצב זה עורר את פרנסי הקהילה להקים בית כנסת חדש ובסמוך לו מבנים נוספים של הקהילה, שישמשו כמוקד מרכזי עבור יהודי העיר. מגרש מתאים לקומפלקס זה אותר ברחוב לה-פרינה (Via la Farina) והוא נרכש על ידי ראשי הקהילה, כשאת הסכום הראשוני להתחלת הבנייה תרמה משפחת מונטברוצ'י. שלושים שנה לאחר מכן, בשנת 1874, הוריש נשיא הקהילה דוד לוי, את אחוזתו ורכושו לבניית "מקדש כביר הראוי לפירנצה". מה שנתן דחיפה רצינית למימוש התכניות שהחלו בפועל רק שנה קודם לכן.
בשנת 1874 נמסר תכנון בית הכנסת לאדריכל מרקו טְרֵוֱוס (Marco Treves), אליו הצטרפו לאחר מכן מריאנו פַאלקִיני (Mariano Falcini) ווינצ'אנצו מיקלי (Vincenzo Micheli). שתכננו את מבנה בית הכנסת בשילוב של שני סגנונות אדריכליים שקמה להם עדנה באותה תקופה; האדריכלות המורית והאדריכלות הביזנטית. בשנת 1882, כעבור שמונה שנים מתחילת תכנונו של הבניין, הסתיימה בנייתו. בסמוך לבית הכנסת הוקמו בית האבות של הקהילה שהוקדש לזכרו של רבי נתן קאסוטו, משרדי הקהילה, מוסדות החינוך היהודיים ומבנה למגורים.
[עריכה] תאור המבנה
[עריכה] גינת בית הכנסת
הבניין הוקם במרכזו של גן ציבורי, המשווה לו מסגרת נאה ומבליט את מראהו בין שורת מבני המגורים שברחוב. בכניסה לגן מוצב שער מפואר בסגנון בניה מורי. בגן עצמו מוצבים לוחות זיכרון שונים, הגדול שבהם, לוח זיכרון הכולל את שמות יהודי פירנצה שנספו בשואה, מצבת זיכרון לחללים היהודים מבני פירנצה שנפלו במלחמת העולם הראשונה בשירותם בצבא האיטלקי, לוח זיכרון לשלושה מבני פירנצה שנפלו בישראל כלוחמים במלחמת השחרור ולוח זיכרון לאריה אבישר שסייע רבות לשיקום הקהילה לאחר מלחמת העולם השנייה.
[עריכה] הארכיטקטורה החיצונית
גג בית הכנסת מובנה מכיפה מרכזית בגוני תכלת-ירקרק, המבטאים את האלמנטים של הנוף הפיורנטיני. הכיפה בנויה על גבי "תוף על" פנדנטיבה - הכולל שישה עשר חלונות, דרכם מואר בית הכנסת מלמעלה, כשתאורה נוספת מגיעה מחלונות גדולים בצדו המזרחי של בית הכנסת. בחלקו המזרחי של הגג בנויה חצי כיפה נוספת, המסמלת את כיוון התפילה. משני צדי המבנה עולים שני צריחים, בתוכם המדרגות העולות לעזרת הנשים ובראשם כיפות דמויות בצל. הקשתות החיצוניות והפנימיות הן בסגנון מורי. כמו בבית הכנסת הגדול של רומא, חרוטה בכניסה לבית הכנסת כתובת המציינת את ביקורם של מלכי איטליה אומברטו הראשון בשנת 1887 וויטוריו אמנואלה השלישי בשנת 1911. בכניסה הצדדית למבנה הראשי, בנוי בית כנסת קטן נוסף, בו התקיים לפי מנהג אשכנז, מניינו של הרב שמואל צבי מרגוליס רבה הראשי של פירנצה, בזמן הקמת בית הכנסת.
[עריכה] הארכיטקטורה הפנימית
קירות בית הכנסת הפנימיים עשויים שיש בצבעים שונים, עמודי גרניט וציפויי בד צבעוניים. הקירות והתקרה מכוסים בציורי קיר ופסוקים חרוטים מהמקרא. לארון הקודש עמודי שיש שחורים, מוזאיקה עשירה ודלתות עץ מצופות זהב. אחד השרידים המעניינים והנדירים בביח הכנסת הוא דוכן גבוה במיוחד, בסגנון התקופה, המשמש כבמה לרב הקהילה או לדרשן בבואו להרצות בפני מתפללי בית הכנסת. כיום הדוכן אינו בשימוש.
בתקופת הכיבוש הגרמני של העיר במלחמת העולם השנייה הפכו הנאצים את בית הכנסת למוסך בשירות הצבא. הם שדדו אוצרות רבים מבית הכנסת וגרמו נזק לדלתות הזהב של ארון הקודש בהסירם את הציפוי מעליהן. על מנת שלא ישאר זכר לנזק שגרמו לאולם בית הכנסת המפואר, פוצצו הגרמנים מוקשים בבית הכנסת והביאו לקריסתה של עזרת הנשים על רצפת המבנה. אוצרות בית הכנסת שנשדדו על ידי הגרמנים נמצאו לאחר המלחמה והושבו. אולם, למרות שבית הכנסת שופץ לאחר השואה, חלק מהנזקים לא תוקנו, מתוך מטרה להשאיר זכר לימים הקשים שעברו על יהדות אירופה.
בשנת 1966 עלה נהר הארנו על גדותיו וגרם לשיטפון גדול בעיר, שגרם לבניין נזק נוסף. רצפת בית הכנסת הוצפה בתערובת של מים בוציים ופסולת שהגיעה מאחד השווקים העירוניים, השוכן על תוואי הדרך בין הנהר לבין בית הכנסת. ההצפה גרמה נזק לריהוט, לציורי הקיר ולספרי הקודש, שחלקם עתיקים ונדירים. בסיוען של תרומות מאיטליה ומרחבי העולם, תוקן חלק ניכר מהנזקים, אם כי כמו במבנים נוספים בפירנצה, נותר סימן על קירות בית הכנסת, המראה את מפלס המים בזמן הצפתה של העיר. בעשור האחרון נסגר בית הכנסת לזמן מה, בשל חשש לקריסת הגג. באמצעות תקציב ציבורי, בוצעו במבנה תיקונים לייצוב הכיפה והקירות.
[עריכה] ההיסטוריה של בית הכנסת
בשנים הראשונות להקמתו של בית הכנסת, נהגו מבקריו העשירים לבוא אליו חבושים בכובע צילינדר. הרב שמואל צבי מרגוליס, שהיה דמות מוערכת בקרב יהודים וגויים כאחד, לבש אפוד כסף רחב והשמשים לבשו מעילי פראק. לצדו של הרב מרגוליס, שימשו הרב צבי פרץ חיות והרב משה דוד קאסוטו, שעמד בראש בית המדרש לרבנים בפירנצה. אמידי הקהילה נהגו להזמין כרכרה רתומה לסוס על מנת לנסוע לבית הכנסת, אך הקפידו שלא לבוא אליו במכונית[1].
[עריכה] נוסח התפילה בבית הכנסת וסגנונה המוזיקאלי
חזן הקהילה מר בלגרדו, ערך את תפילות השבת כשהוא מלווה במקהלת נערים. למגינת לבם של החרדים הספורים בקהילה, התלווה אליהם בנגינה על אורגן גוי של שבת, שניגן בימי ראשון בכנסייה הקתולית "סנטיסימה אנונציאטה" (Santissima Annunziata). המסורות המוזיקליות העשירות של בתי הכנסת האיטלקיים, כפי שהן מוכרות כיום, התגבשו בתהליך היסטורי ארוך ומורכב. עם הגורמים שהובילו אל השונות הרבה של המוזיקה הליטורגית האיטלקית נמנים הגיוון של מקורותיה האתניים של יהדות איטליה: האיטליאני - בני המקום, הפורטוגזי, הספרדי מהלבנט, והאשכנזי. כמו כן, ניכרת היטב השפעתם של בתי האופרה והמוזיקה הלאומית האיטלקית, על השירה בבתי הכנסת באיטליה בכלל ובפירנצה בפרט.[2].
בשנת 2001 הפיק בית התפוצות את התקליטור טללי זמרה, בו מובאים 21 פיוטים של יהודי פירנצה שהושרו ונוגנו בבית הכנסת.
[עריכה] בית הכנסת כמרכז לשיקום הקהילה
בשנת 1945 שימשו בית הכנסת והבניינים בסביבתו כמרכז קליטה לפליטים יהודים ממחוז טוסקנה. לאחר הסכם עם שלטונות הצבא הבריטי, הושאל אריה אבישר, ששירת כחייל ב"פלוגת מובילי המים 148" של הצבא, לשמש כאחראי ורכז הפרויקט, כשאליו הצטרפו עוד כמה מחברי הפלוגה. כחלק מפעילותו הוקם במקום גן ילדים, אורגנו כיתות בית ספר ובמבנה מול בית הכנסת הוקמה הכשרה של תנועת "החלוץ" לצעירים. במקביל, טיפלו אבישר ואנשיו בהוצאת ילדים יהודים ממנזרים בעיר, אם כי היו לו גם אי הבנות עם הרב המקומי לגבי מהות החינוך שניתן לתלמידים, שכלל בעיקר הכנה לטקסים המקובלים בחגים היהודיים וביצועם בפומבי על-פי הנוהג בהתיישבות העובדת בארץ ישראל. גולת הכותרת של הפעילות הייתה ארגון סרטיפיקטים לכל באי מרכז השיקום. וכך רובם הגיעו לארץ ישראל על גבי אוניית מלחמה בריטית, עוד לפני תום המלחמה ב25 במרץ 1945.
[עריכה] בית הכנסת כיום והמוזיאון
בקומה השנייה של בית הכנסת הוקם מוזיאון ליצירות יודאיקה. במוזיאון תערוכה קבועה המציגה אירועים מתולדות יהדות פירנצה וכן אביזרי פולחן כמו פרוכות לארון קודש, קישוטי כסף, גלימות רקמה וחפצים המשמשים לאירועים חשובים בחיי המשפחה והחגים היהודיים לפי מסורת המקום.
כיום מתקיימות בבית הכנסת תפילות רק בשבתות ובחגים. ואילו בימי החול מתקיימות התפילות ללא מניין בבית הכנסת הקטן המצוי בכניסה הצדדית למבנה הראשי, בו התקיים בתקופות קודמות מניין מיוחד ליוצאי אשכנז. נוסח התפילה הנו ספרדי.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ על פי זכרונותיו של אנצו ניצני, בחוברת הלוואי לתקליטור טללי זמרה
- ^ אדוין סרוסי - "מוזיקה מבית הכנסת של פירנצה" בחוברת הלוואי של התקליטור טללי זמרה
 תמונה ישנה של פנים בית הכנסת. |
 לוח זיכרון לנספים בשואה בכניסה לבית הכנסת. |
 מצבת זיכרון בחצר בית הכנסת לזכר שלושת בני פירנצה שנפלו במלחמת השחרור - בתמונה נראה זר פרחים על לוח הזיכרון מטעם ממשלת איטליה. |
[עריכה] לקריאה נוספת
- Dora Liscia Benporad and Annamarcella Tedeschi Falco, Tuscany Jewish Itineraries , Marsilio Regione Toscana, 1995.
- Sandro Servi, la Sinagoga di Firenze,Cumunita Ebraica di Firenze 1992
- יעקב פינקרפלד - בתי הכנסת באיטליה, מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ד.
- אנצו ניצני ואדוין סרוסי - חוברת הלוואי לתקליטור "טללי זמרה".
[עריכה] קישורים חיצוניים
[עריכה] ראו גם
- יהדות פירנצה
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בית הכנסת הגדול של פירנצה |
