אתנופואטיקה היסטורית-גאוגרפית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אתנופואטיקה היסטורית-גאוגרפית, המכונה גם השוואתית ופינית, היא גישה אתנופואטית החוקרת סיפורי עם על סמך מוצאם ההיסטורי ותפוצתם הגאוגרפית. הגישה מבקשת למצוא נוסחי סיפור שונים, ולסווגם.
גישה זו פותחה בפינלנד על ידי המורה אליאס לינרוט וצוותו בעבודתם לקראת העלאתו על הכתב של האפוס הפיני קאלוואלה ב-1835. מיזם זה הושפע רבות ממאמציהם של האחים גרים.
ב-1908 ניסח החוקר אקסל אולריק, שנחשב לאחד מאבות הגישה, את החוקים האפיים המאפיינים את רוב סיפורי העם, על בסיסם נעשה המיון.
עם הזמן זכתה הגישה להיות המובילה בתחום האתנופואטיקה, ופותחו במסגרתה שיטות מיון רבות ונוצרה שפת מיון בינלאומית (כדוגמאות מרכזיות ניתן לציין את מפתח הטיפוסים הסיפוריים, א. ארנה וס. תומפסון, הלסינקי, 1961, ואת מפתח המוטיבים הסיפוריים, ס. תומפסון, קופנהגן-בלומינגטון, 1958-1955), וייסוד ארכיונים רבים בתחום (כדוגמת ארכיון הסיפור העממי בישראל - אסעל ידי - הפועל באוניברסיטת חיפה מ-1955 וכולל למעלה מ-20 אלף סיפורי עם).
מפעלי הגישה ההיסטורית-גאוגרפית משמשים את חוקרי האתנופואטיקה, ומהווים את עיקר בסיסה המחקרי.
הביקורת על גישה זו מתמקדת בעיקר בחוסר יכולתה ליצור מודל אוניברסלי (כלל אנושי) מסכם לגבי הסיפור העממי.
