אות מתה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אות מתה הוא כינוי להוראת חוק או הוראה מנהלית שאיש אינו עוסק באכיפתה, כך שלמעשה היא בגדר משאלת לב של יוצר ההוראה, ותו לא.
לעתים הופך חוק (או סעיף שבו) לאות מתה כאשר השתנה יחס הציבור להוראת החוק, אך טרם תוקן החוק עצמו. לעתים הפיכתו של חוק לאות מתה הוא שלב בדרך לתיקון החוק ומחיקת ההוראה ממנו. במקרים אחרים, החוק הופך לאות מתה כאשר לשם יישומו דרושה גם חקיקת משנה, והשר האמון עליה אינו פועל לחקיקתה. לעתים ימצא בית המשפט לנכון לאכוף את החוק ולהחיותו על מנת למנוע הפיכתו לאות מתה. כך, למשל, הדגישו בתי המשפט כי על אף נטיית השופטים להקל עם עבריינים, ולפסוק לרוב עונשים שהם פחותים מן העונש המקסימלי הקבוע בחוק, הרי שהעונש המקסימלי אינו אות מתה, ויש לגזור אותו על עבריינים שנסיבות העבירה אותה ביצעו מצדיקות זאת.
דוגמאות לאות מתה במשפט הישראלי:
- סעיף 71 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד - 1984, הקובע את עבירת הסוב יודיצה שעיקרה איסור על פרסומים הנוגעים למשפטים תלויים ועומדים בפני בית המשפט. במעמדה של הוראה זו חל פיחות כה משמעותי, עד כי בית המשפט שדן בעניין חיים רמון [1] מצא לנכון לקבוע כי:
-
- "לטעמנו, בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים, המושג סוב-יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו. תוכן עדויות פורסם באמצעי התקשורת, טרם עדים השמיעו את עדותם וכך התוודענו, במספר מקרים, ל"זיהום" עדויות. האיסור שלא לפרסם את עדות המתלוננת הופר ברגל גסה על ידי פרסום מילולי של העימות, שהיווה חלק אינטגרלי של העדות. ראיות מתיק המוצגים, לרבות צילומים, פורסמו ברבים, טרם ביהמ"ש אמר את דברו. אמצעי התקשורת עשו שימוש נלוז בבדיקות פוליגרף לשלוש עדות ההגנה האחרונות, בנסיון ליצור בציבור את התחושה שהמשפט מתנהל בתקשורת ולא בבית משפט".
- סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], קובע כי משפט פלילי יתנהל "מיום ליום". בפועל, במציאות בה העומס על בתי המשפט בישראל הוא רב, אין משפט המתנהל בקצב זה, או אפילו קרוב לכך.
- חוק העונשין, התשל"ז - 1977, רווי במיני הוראות עונשין, חלקן ירושת המחוקק המנדטורי, שאינן נאכפות מעולם. כך, למשל, אוסר החוק על "קלקול שטר מטבע" (סעיף 466), וקובע מאסר של שלושה חודשים על מי שביודעין מטשטש, קורע, חותך או מקלקל שטר מטבע שהוא הילך חוקי בישראל; "חילול כבודם של גדולי חוץ" (סעיף 168), בו נאסר להשפיל, לחרף או לחשוף לשנאה או לבוז מלך, נשיא, שליט שגריר או אחד מרמי המעלה האחרים של מדינת חוץ; סעיף 216 בו נאסר לשדל קטין לקבץ נדבות. עבירות אלו ודומותיהן אינן נאכפות, והן נותרו כאות מתה בספר החוקים.
- בשנת 2005 תוקן חוק חופש המידע, ונקבע בו כי רשויות ציבוריות יהיו מחויבות בפרסום מידע על איכות הסביבה, מסוגים ובאופן שיקבע בתקנות של השר להגנת הסביבה בהסכמת שר האוצר, בהתייעצות עם שר המשפטים ובאישור ועדת הפנים והגנת הסביבה. מאחר ששר האוצר לא נתן את הסכמתו לתקנות שהציע השר להגנת הסביבה, לא נקבעו סוגי המידע, והחוק הפך, למעשה, לאות מתה.
- לגורל דומה זכה תיקון בחוק התכנון והבנייה, שבו נוסף פרק שלם שהסדיר הרשאת אדריכלים לבצע בעצמם חלק מההליכים לקבלת היתרי הבניה של המבנים שהם מתכננים. החוק קבע כי הוראות אלה יחולו רק במרחבי תכנון שקבע שר הפנים. מאחר שהשר לא קבע אף מרחב תכנון, גם חוק זה הפך לאות מתה.
פרופ' אמנון רובינשטיין התייחס לסוגיית האות המתה בספרו "המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל":
- אי הפעלת החוק (והמדובר, בדרך-כלל, בחוקים 'חיים' שיש צורך חברתי בהפעלתם - ולא בחוקים 'מתים', שרק בגלל פיגור המחוקק אינם נמחקים מספר החוקים) על ידי הרשויות המפקחות על הפעלתו גוררת שתי תוצאות שליליות:
- דמורליזציה ציבורית, שתוצאותיה הן זלזול כללי בחוק (ובעיקר לגבי עבירות הנעברות ברשות הרבים, שבהן הזלזול מופגן ולפיכך תוצאותיו שליליות עוד יותר);
- אפשרות של הפעלה שרירותית של החוק כנגד אנשים מסוימים, כאשר הוא אינו מופעל בדרך-כלל, ואין הציבור נשמע לו. הטענה מפי אנשים אלה - כי 'הכל מפירים את החוק' - לא תישמע בבית המשפט, ודינם ייחרץ בהתאם לחוק. מצב זה נותן בידי הרשות נשק, הניתן להפעלה נגד אנשים בודדים; וכך, תחת מסווה של אכיפת החוק, ניתן לסטות מן הכלל שהכל שווים בפני החוק, ונפתח פתח לאכיפה סלקטיבית מטעמים פוליטיים, דבר המגביר את אי-האמון של הציבור, ויוצר זלזול נוסף בשמירת החוק.
לעתים עולה בבתי המשפט טענה כי הוראה מסוימת שבחוק היא בגדר אות מתה, ולכן יש להתעלם ממנה. טענה זו מוצגת לא רק על ידי אזרחים המתגוננים בפני תביעה המוגשת נגדם, אלא גם על ידי רשויות המדינה. זאת, אף שבידן הכוח לפעול לשינויו של החוק (באמצעות הצעת חוק מטעם הממשלה) ואף להפכו באופן אקטיבי לאות מתה, באמצעות אי יישומו. כך, למשל, בערעור מס הכנסה בו נדונה זכותו של אב המשלם מזונות לנכות תשלומים אלו מהכנסתו החייבת במס [2] התגוננה המדינה בנימוק שיש להשקיף על סעיף 20 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959, "כעל סעיף שאבד עליו הכלח ואשר הפך להיות למעשה אות מתה".
לטענה מסוג זה ענה, בעניין אחר, השופט צבי ברנזון, כי "יכול חיקוק להיות אות מתה במובן זה שאין מקפידים על ביצועו, או שאין הוא מתאים עוד לזמנים החדשים, אבל אין חיקוק עובר ובטל מעצמו. הוא ממשיך לחיות ויש לקיימו במקום ובנסיבות אליהם הוא מתייחס. לא תמיד הוא כיין המשומר ההולך ומשתפר במרוצת הזמן, אך בשל כך בלבד לא פג תוקפו."[3]
[עריכה] לקריאה נוספת
- Reuven Yaron "Laws Disregarded", 6 Israel Law Review, 1971, pp. 188-190
