חוק חופש המידע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חוק חופש המידע נחקק על ידי הכנסת במאי 1998 ונכנס לתוקפו במאי 1999. תכלית חוק זה היא להנהיג בישראל את מהפכת השקיפות באשר לפעולות הרשויות הציבוריות. בהכרת החוק בזכותם החוקית של אזרחי ישראל ותושביה לקבל מהרשויות מידע בעל אופי ציבורי, פותח החוק פרק חדש במשפט הציבורי בישראל. חוק זה מהווה נדבך לחופש הביטוי ומרכיב של זכות הציבור לדעת שכן, על מנת להביע דעות ולפרסם מידע, חייבת להתקיים בפני הציבור הזכות לגישה למקורות מידע הנמצאים בידי הרשויות. ללא זרימה חופשית של מידע, לא יוכל הממשל הדמוקרטי במדינה לשמור על ציביונו.

תוכן עניינים 1 משמעות החוק 2 תולדות חוק חופש המידע 3 יישום החוק 4 התנועה לחופש המידע 5 חוק חופש המידע בעולם 5.1 ארצות-הברית 5.2 קנדה 5.3 אוסטרליה 6 הערות שוליים 7 לקריאה נוספת 8 קישורים חיצוניים

[עריכה] משמעות החוק

משרדי הממשלה ורשויות השלטון השונות מחזיקים במידע רב שעליו להיות נגיש לציבור הרחב. כל אדם, אזרח או תושב זכאי לקבל את המידע בו מעוניין והרשות הציבורית מחויבת לספק לו את המידע המבוקש, למעט מקרים חריגים. עקרון זה חל על כל מידע כתוב, מוקלט, מוסרט, מצולם או ממוחשב.

[עריכה] תולדות חוק חופש המידע

חוק חופש המידע מהווה למעשה החוק הראשון שמכיר בזכות לקבלת מידע ציבורי. לחוק זה קדמה חקיקה שהכירה בזכות לקבל מידע בעל אופי אישי. כמו כן, פסיקה של בג"ץ שהכירה בזכות הפרט לקבל מידע ציבורי בעניינים מוגדרים מסוימים.

בעשורים שקדמו לחקיקת החוק נתן בית המשפט העליון פסקי דין רבים בנושא הזכות לקבל מידע. הפסיקות אמנם לא שיקפו גישה אחידה, אך פסקי הדין שנקטו גישה מרחיבה בקשר לחובה למסור מידע, הם שהתוו את הקו שנקט החוק.

בשנות ה-70, הונחה על שולחנה של הכנסת ה-10 ההצעה הראשונה של חוק חופש המידע, התשנ"ב-1982. הייתה זו הצעת חוק פרטית שנועדה לעגן בחקיקה את חובתה של הרשות הציבורית להעמיד לציבור הרחב, מידע הנוגע לפעולתה ולתחומי אחריותה. על פי ההצעה, יוכל מבקש המידע לעתור לבית המשפט המחוזי כנגד סירובה של רשות למסור מידע. ההצעה נדונה בכנסת בקריאה טרומית והועבר לדיון בועדת חוקה חוק ומשפט.

בשנות ה-90 הונחו על שולחן הכנסת מספר הצעות חוק. הצעת חוק חופש המידע התשנ"ג-1993 והצעת חוק הזכות לקבלת מידע התשנ"ד-1993. שתי ההצעות נדונו בדיון מוקדם בנובמבר 1994 והביאו למינויה של ועדה ציבורית לבדיקת הנושא. הוועדה, שנתמנתה במאי 1994 על ידי שר המשפטים דאז, דוד ליבאי, הגישה דין וחשבון ביולי 1995. הוועדה, אשר בראשה עמדה השופטת (בדימוס) ויקטוריה אוסטרובסקי-כהן, תמכה בחקיקת החוק. לשיטתה, רשות ציבורית חייבת להעמיד לרשות הציבור מידע, מבלי שיהיה על המבקש להראות טעם מיוחד בקבלתו.

על שולחן הכנסת ה-13, הונחה הצעת חוק חופש המידע התשנ"ו-1996. הייתה זו הצעת חוק פרטית שהתבססה על הנוסח שהציעה ועדת אוסטרובסקי-כהן. בהצעה הודגש כי

	הזכות לקבל מידע מרשויות ציבוריות היא אחת מזכויות היסוד במשטר דמוקרטי ותנאי בסיסי להגשמתו של חופש הביטוי ולמימוש זכויותיו הפוליטיות והאחרות של האדם בכל תחומי החיים. נגישות רבה יותר למידע תסייע לקידומם של ערכים חברתיים ובהם שוויון, שלטון החוק וכיבוד זכויות האדם, ותאפשר גם בקרה טובה יותר של הציבור על מעשי השלטון".

^[1]

במרץ 1996, אישרה הכנסת ה-13 בקריאה ראשונה את הצעת החוק הפרטית. על הצעה זו הוחל בכנסת הארבע-עשרה דין הרציפות. ועדת חוקה, חוק ומשפט אישרה לממשלה להשלים את גיבושה של הצעת חוק ממשלתית, תוך התייחסות להצעת החוק הפרטית שקדמה לה.
בתוך כך, חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, התקבל בכנסת ביום ה-19 במאי 1998. הצעת החוק עברה במליאת הכנסת בקריאה שנייה ושלישית ברוב של 26 חברי כנסת שהשתתפו בהצבעה. החוק קבע, כי תחילתו תהיה שנה מיום פרסומו ברשומות (כלומר ביום 29.5.1999). ובכל זאת, הוסמכה הממשלה לקבוע בצו, באילו רשויות ציבוריות ייכנס החוק לתוקפו במועד מאוחר יותר, כאשר, המועד הסופי לא יהיה מאוחר מתום שלוש שנים ממועד התחילה הרגיל.

[עריכה] יישום החוק

החוק ייסד מנגנונים מרכזיים, שתפקידם לאפשר את הפעלתו של החוק. נוסד תפקיד ה"ממונה על חופש המידע" בכל רשות, אותו ממנה ראש הרשות. תפקידו של הממונה הוא למעשה לדאוג להעמדת המידע לרשות הציבור ולטפל בבקשות לקבלת המידע. כמו כן, נקבעה דרך טיפול בבקשות, נקבע מסדר שיקולים אותם צריכה הרשות לקחת בחשבון בבדיקת הבקשות ונקבעו אמות מידה שעל בתי המשפט לפעול על פיהן, בבואם לבחון את העתירות הנוגעות לחופש המידע. לרשות ניתן פרק זמן של עד שלושים ימים, כדי להודיע למבקש המידע מה הוחלט לגבי בקשתו, אך ניתן להאריך את פרק זמן זה בשלושים ימים נוספים. במקרים בהם היקף החומר נרחב או מורכב, תיתכן הארכה נוספת, אשר לא תעלה על שישים ימים. במידה והרשות מחליטה שלא להעמיד לרשות המבקש את המידע, כולו או חלקו, עליה להודיע לו על כך בכתב, לפרט את הנימוקים לסירוב וליידע אותו כי שמורה לו הזכות לעתור לבית המשפט.
בנוסף, החוק מחייב את הרשויות לפרסם דין וחשבון על אודות סמכויותיה, תפקידיה ופעולותיה. הדו"ח השנתי יכלול גם דיווח של הממונה על חופש המידע ברשות.

סעיף 4 בחוק קובע, כי על הממשלה לפרסם רשימה של רשויות ציבוריות. הרשימה צריכה לכלול מידע תמציתי על תפקידיה של כל רשות. רשימת הרשויות כוללת את אלה המובאות כאן:

1.הממשלה ומשרדי הממשלה, לרבות יחידותיהם ויחידות הסמך שלהם;

2.לשכת נשיא המדינה;

3.הכנסת;

4.מבקר המדינה, למעט לגבי מידע שהגיע אליו לצורך פעולות הביקורת ובירור תלונות הציבור;

5.בתי משפט, בתי דין, לשכות הוצאה לפועל, וגופים אחרים בעלי סמכות שפיטה על פי דין - למעט לגבי תוכנו של הליך משפטי;

6.רשות מקומית;

7.תאגיד בשליטת רשות מקומית;

8.תאגיד שהוקם בחוק;

9.חברה ממשלתית וחברה-בת ממשלתית שקבע שר המשפטים, בהסכמת השרים כהגדרתם בחוק החברות הממשלתיות;

10.גוף מבוקר, כמשמעותו בסעיף 9 לחוק מבקר המדינה, הממלא תפקיד ציבורי, שקבע שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת. ^[2]

יש איסור על הרשויות למסור מידע אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בביטחון הציבור או בביטחונו של אדם. וכך גם מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות לא יפורסם. בנוסף, שר הביטחון, מטעמי שמירה על ביטחון המדינה, ראשי לקבוע בצו מידע שאין לפרסמו.

לקבלת מידע מהרשויות, יש להפנות בכתב בקשה לממונה על יישום חוק חופש המידע ברשות המבוקשת. הפנייה מלווה בתשלום אגרה, וכך גם הפקת המידע המבוקש.

[עריכה] התנועה לחופש המידע

התנועה לחופש המידע בישראל, הינה עמותה רשומה שקמה בשנת 2004 ובראשה עומד רביב דרוקר. התנועה הוקמה על ידי אנשי תקשורת ומשפטנים מובילים כדי להביא ליישומו של חוק חופש המידע.
התנועה פועלת לקידום שקיפות במוסדות ציבוריים, להגברת הפיקוח על פעילותן של רשויות ציבוריות, ולעידוד הציבור לעשות שימוש בזכותו למידע. התנועה מקיימת סדנאות אקדמיות, מפעילה קבוצת מחקר על התקציב וכמידי שנה עורכת כנס, שמטרתו להעלות לדיון היבטים וסוגיות הקשורים לחוק חופש המידע הישראל.

[עריכה] חוק חופש המידע בעולם

[עריכה] ארצות-הברית

ה- Freedom of Information Act האמריקני נחקק בשנת 1966 בעקבות התחושה על כך שהרשויות הציבוריות אינן נותנות דין וחשבון על הנעשה במסדרונותיהן. החוק לא העניק את הזכות לקבלת מידע רק לבעלי עניין ישיר, אלא לכולם. רשימה של טעמים ספציפיים אמורה הייתה להפריד בין קבלת המידע מידי הרשות לאי קבלתו. אולם, בתחילת דרכו של החוק, ניכר היה כי הרשויות ניצלו את רשימת העילות שבחוק בכך נמנעו להעניק את המידע המבוקש. ביקורת ציבורית הביאה לתיקונו של החוק ב-1974, כך שהוגבל שיקול הדעת של הרשויות להחסות מידע. החוק בארצות-הברית חל על הרשויות הציבוריות, המהוות חלק מהרשות המבצעת, אך אינו חל על הרשות המחוקקת ועל הרשות השופטת.

[עריכה] קנדה

החוק הקנדי, ה-Access of Information Act, נחקק בשנת 1982 ונכנס לתוקפו בשנת 1983. החוק חל על גופים שהם חלק מהרשות המבצעת, והוא כולל סעיף מטרה המציב את מטרת החוק - מתן זכות גישה למידע הנמצא בשליטה ממשלתית. החוק הקנדי קובע כי זכות הגישה שמורה אך ורק לאזרחים ותושבים קבועים. זאת כאמור בניגוד לחוק האמריקני.

[עריכה] אוסטרליה

החוק האוסטרלי, שנחקק בשנת 1982, הביא למגמת פתיחות ממשלתית משום שהגביל את זכותו של השלטון לשמירת סודיות. החוק קובע כי לכל אדם תהיה גישה למידע מהרשויות הציבוריות.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ זאב סגל, זכות הציבור לדעת באור חוק חופש המידע, עמ' 66, לשכת עורכי הדין, 2000.
2. ^ חוק חופש המידע התשנ"ח-1998 באתר הכנסת.

[עריכה] לקריאה נוספת

• אליהו אברם, המדריך לאזרח-מדריך לזכויות ולחובות של האדם והאזרח בישראל, סיכוי: העמותה לשוויון הזדמנויות; האגודה לזכויות האזרח בישראל, 2004.
• ליאת גולן, חופש המידע: עקרונות, מגמות ביצוע, שפיטה והיבט סביבתי, מכון ירושלים לחקר ישראל-המרכז למדיניות סביבתית, 2007.
• זאב סגל, הזכות לדעת באור חופש המידע, לשכת עורכי הדין, 2000.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• אתר התנועה לחופש המידע
• חוק חופש המידע באתר הכנסת