אופרה אנגלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מבשר האופרה באנגליה היה הג'יג של המאה ה-17. הג'יג היה קטע שבא בסיום מחזה. לעתים קרובות היה זה קטע שערורייתי של לשון הרע והשמצה, שרובו דיאלוג לפי מוזיקה מעובדת מנעימות פופולריות. במובן זה, הג'יג צפה את אופרות הבאלאדה של המאה ה-18. באותה תקופה, התחזקה אחיזתו של מחזה התחפושות הצרפתי בחצר המלוכה האנגלית, ביתר פאר וזוהר ובלוויית תפאורה מציאותית עוד יותר מבעבר. איניגו ג'ונס היה למעצב המשוכלל ביותר של הפקות אלה, וסגנון זה ימשיך לחלוש על הבימה האנגלית למשל שלוש-מאות שנים. מחזות תחפושת אלה הכילו שירים ומחולות. ב"Lovers Made Men" של בן ג'ונסון (1617), "כל המחזה הושר בסגנון האיטלקי, סטילו רצ'יטטיבו".

הגישה של הקומונוולת' האנגלי סגרה תיאטראות ובלמה כל התפתחות, שהייתה עשויה להוביל להתמסדות האופרה האנגלית. ואולם בשנת 1666 כתב המחזאי סר ויליאם דאווננט את "המצור על רודוס". הואיל והתיאטרון שלו לא היה מורשה להציג דרמה, ביקש מאחדים ממלחיני התקופה המובילים (לואוס, קוק, לוק, קולמן והאדסון) לכתוב מוזיקה לחלקים מן המחזה. לאחר הצלחה זו באו "אכזריותם של הספרדים בפרו" (1658) ו"תולדות סר פרנסיס דרייק" (1659). יצירות אלה נהנו מתמיכת אוליבר קרומוול, משום שמתחו ביקורת על ספרד. עם הרסטורציה האנגלית, שבו מוזיקאים זרים (בעיקר צרפתים) לאנגליה והתקבלו בסבר פנים יפות. ב-1673 הופקה "פסיכה" של תומאס שאדוול, שעוצבה על פי "קומדי-באלט" באותו שם, פרי עמלם של מולייר וז'אן באטיסט לולי. באותה שנה הפיק ויליאם דאוונאנט את "הסערה", המחזה הראשון של ויליאם שייקספיר שנכתבה לו מוזיקה (של לוק וג'ונסון).

בסביבות 1683 חיבר ג'ון בלאו את "ונוס ואדוניס", שרבים רואים בה את האופרה דוברת-האנגלית הראשונה באמת. ממשיכו המיידי של בלאו היה הנרי פרסל, הנודע ממנו. על אף הצלחת יצירת המופת שלו, דידו ואניאס (1689), שמקדם העלילה בה הוא רצ'יטטיב בסגנון איטלקי, הרבה ממיטב יצירתו של פרסל לא נכתב כאופרה טיפוסית, אלא במתכונת מוגדרת ומגבילה של אופרה למחצה, הכוללת סצינות מבודדות של פנטומימה ומוזיקה במסגרת של מחזה מדובר. כמו שייקספיר ב"מלכת הפיות" של פרסל (1692) או בומון ופלטצ'ר ב"הנביאה" (1690) ו"בונדוקה" (1696). הדמויות העיקריות אינן מעורבות על פי רוב בסצינות המוזיקליות, כך שרק לעתים רחוקות יכול היה פרסל לפתח את הדמויות שלו באמצעות שירה. על אף המכשלות הללו, מטרתו (וזו של שותפו לעבודה ג'ון דריידן) הייתה לבסס את מעמדה של אופרה רצינית באנגליה, אך תקוות אלה באו אל קצן עם מותו בבלי עת של פרסל בגיל 36.

במשך שנים רבות הייתה בריטניה הגדולה ביסודה מוצב-חוץ של האופרה האיטלקית באופיה. יצירות האופרה סריה של הנדל שלטו בבימות האופרה בלונדון במשך עשרות שנים, ואפילו מלחינים שגדלו והתחנכו באנגליה, כמו תומאס ארן וג'ון פרדריק למפה יצרו על פי דגמים איטלקים. המצב הזה נמשך במאות ה-18 וה-19, כולל יצירתו של מייקל באלף, ואופרות של מלחינים איטלקים גדולים, יחד עם אלה של מוצרט, בטהובן ומאיירבר המשיכו לשלוט בזירת המוזיקה של אנגליה. יוצאות הדופן היחידות היו ה"אופרות באלאדה", כגון "אופרת הקבצנים" של ג'ון גיי ויוהן כריסטוף פפוש (1728), בורלסקה מוזיקלית, אופרטות אירופאיות ואופרות קלות משלהי התקופה הוויקטוריאנית, בעיקר "אופרות סבוי" של ויליאם גילברט וארתור סאליבן, סוגי בידור מוזיקלי, שהמשותף לכולם הוא זלזול במוסכמות אופראיות. סאליבן כתב רק אופרה גדולה אחת, "אייבנהו", בעקבות נסיונות של כמה מלחינים אנגלים צעירים החל בשנת 1876, אך הוא טען, שאפילו האופרות הקלות שלו נועדו להוות חלק מאסכולת אופרה "אנגלית", שתתפוס בבוא היום את מקום האופרטות הצרפתיות (בדרך כלל מתורגמות) ששלטו בבימות לונדון עד שנות ה-70' של המאה ה-19. סאליבן כתב בשנות ה-90' של המאה ה-19 כמה אופרות קלות, שהיו רציניות יותר באופיין מרוב היצירות של הצמד גילברט וסאליבן, ביניהן Haddon Hall ו-The Beauty Stone] אבל "אייבנהו" נשארה ה"גראנד אופרה" היחידה שלו.

במאה ה-20 החלה האופרה האנגלית לגלות יתר עצמאות, עם יצירות של ראלף ווהן ויליאמס ובנג'מין בריטן. כיום ממשיכים מלחינים כגון תומאס אדז לייצא לעולם את האופרה האנגלית.

במאה ה-20 החלו גם מלחינים אמריקאים כמו גרשווין, מנוטי וקרליזל פלויד לתרום אופרות בשפה האנגלית, שנופך של סגנונות מוזיקה פופולריים מחלחלים בהן. את דרכם המשיכו מלחינים מודרניים כמו פיליפ גלאס, מרק אדאמו, ג'ון קולידג' אדאמס וגק הגי.