אה"מ ואנגארד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אה"מ ואנגארד
אה"מ ואנגארד, 1946
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	הצי המלכותי הבריטי
ציוני דרך בתולדותיה
הוזמנה	14 במרץ 1941
הושקה	30 בנובמבר 1944
הוכנסה לשירות	9 באוגוסט 1946
מצבה כיום/גורלה	נמכרה לגריטה בקיץ 1960
מאפיינים כלליים
הדחק	48,500 טון
אורך	246.8 מטר
רוחב	32.8 מטר
שוקע מרבי	9.3 מטר
מהירות	30 קשרים
צוות	1,500 איש
טווח שיוט מרבי	9,000 מיילים ימיים (17,000 ק"מ) במהירות של 20 קשרים
מנועים	8 דודי קיטור, 4 טורבינות קיטור בהספק 130,000 כוחות סוס
צורת הנעה	4 מדחפים
חימוש	8x15 אינץ' (381 מ"מ), 5.25x16 אינץ' (133 מ"מ), 40x67 מ"מ תותחי נ"מ "בופורס", 47x4 מ"מ
מוטו	"We Lead" (אנגלית: "אנחנו מובילים")

אה"מ ואנגארד (אנגלית: HMS Vanguard)^[1] הייתה אוניית המערכה הגדולה ביותר והאחרונה שנבנתה בשביל הצי המלכותי הבריטי.

בתחילת 1939, האדמיראליות הבריטית החליטה לבנות אוניית מערכה חדשה שתעשה שימוש בצריחי תותחים כפולים עודפים, שנעשה בהם שימוש במהלך מלחמת העולם הראשונה על ידי האוניות אה"מ קוריג'וס (HMS Courageous) ואה"מ גלוריוס (HMS Courageous). מכאן צמח הכינוי של האוניה: "אוניית מערכה עם שיניי דודתה".

נעשו תוכניות לבניית אוניית מערכה בדחי של 40,000 טון, שנועדה להיות עמוד השדרה של צי המזרח הרחוק הבריטי, היכן שמהירותה וחימושה יהיו יריב שקול לאוניות המלחמה של הצי הקיסרי היפני. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, האדמירליות החליטה למקד את כושר היצור המוגבל של המספנות הבריטיות בכלי שיט שיוכלו להיכנס לשירות במהירות, ולא בכלי שיט כבדים וחזקים יותר שייתכן ויקח זמן רב מידי לייצר. כתוצאה מכך, התוכניות לבנייתן של אוניות המערכה מסדרת ליון בוטלו. לאחר שהתוכניות המקוריות בוטלו, הועלתה הצעה לנצל את הצריחים משתי אוניות המערכה הישנות באוניית מערכה חדשה שתבנה על פי תוכניות מותאמות לבנייה מהירה של סדרת ה-"ליון" המבוטלת. התוכנית אושרה והוחלט לבנות את האונייה.

אה"מ ואנגארד החלה להיבנות בתחילת 1941 בסקוטלנד, והיא הושקה בנובמבר 1944. עם זאת, האונייה לא נכנסה לשירות עד שנת 1946, ונודעה כאוניית המערכה הבריטית היחידה שלא ירתה בתותחיה אי פעם בקרב.

היא ביצעה תפקידים שונים כמו ספינת הדגל או אוניית אימונים, ואפילו שימשה בתור "יאכטה מלכותית" במהלך שנת 1947, כאשר לקחה לסיור בדרום אפריקה את משפחתו של המלך ג'ורג' השישי. זאת גם הייתה הפעם הראשונה בה בתו של המלך, הנסיכה אליזבט השנייה, עזבה את בריטניה. ה-"ואנגארד" הוצאה לבסוף מהשירות בשנת 1959, ולעולם לא השתתפה בקרב. בתחילת 1960 היא נגררה לפורטסמות'. לאחר מכן, היא נגררה במשך חמישה ימים לפאסליין, סקוטלנד, שם היא נגרטה ופורקה לאחר שניסיונות להפכה למוזיאון צף לא הצליחו.

ה-"ואנגארד" היא אוניית ים טובה, היכולה לשמור על איזון אפילו בים סוער. זאת הודות להתרחבות מסוימת בחרטום שנבנתה על האונייה לאחר הניסיון המר עם הסדרה הקודמת, סדרת ג'ורג' החמישי. במהלך תרגילי נאט"ו בשנות ה-50, הסיפון הראשי של ה-"ואנגארד" נשאר יבש בגלי הים הגבוהים של האוקיינוס האטלנטי, וזאת לעומת אוניות המערכה מסדרת איווה מהצי האמריקני שעמדת התותחים הקדמית שלה נשטפה תדיר במי ים.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• אתר הבית של אה"מ ואנגארד
• גלריית תמונות של אה"מ ואנגארד

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ראשי התיבות אה"מ פירושם "אוניית הוד מלכותו" או "אוניית הוד מלכותה" והן הקידומות המקובלות לאוניות הצי המלכותי הבריטי.