אבשלום חביב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אבשלום חביב

אבשלום חביב (18 ביוני 1926 - 29 ביולי 1947), מעולי הגרדום, היה חבר מחתרת האצ"ל שנתפס על ידי הבריטים במבצע פריצת כלא עכו, והוצא להורג.

[עריכה] ילדות ונעורים

בול ישראלי לזכרו

אבשלום חביב נולד ב-ו' בתמוז תרפ"ו, 18 ביוני 1926, בחיפה, בן לרבקה ואליעזר. אביו היה סוחר ידוע. אבשלום גדל וקיבל את חינוכו בירושלים והתגורר עם משפחתו ברחוב שטראוס. בצעירותו למד בבית הספר "תחכמוני" ובהיותו תלמיד בתיכון בבית הכרם התקרב אל הרעיונות הלאומיים. בחיבוריו בבית הספר הביע את דעותיו על הגשמת הציונות ומדיניות ממשלת המנדט. בחיבור שנקרא "שאיפותיו של נער עברי" כתב בין היתר:

שאיפתי היא: שפה אחת תשלוט בארץ, לא גרמנית, לא יידיש ידברו בארץ ישראל, כי אם את שפת התנ"ך, את שפת העם העברי הקדמוני. שאיפתי היא לעליית כל עם ישראל לארץ ישראל והם שיתיישבו כאן משני עברי הירדן, והארץ שהובטחה לנו על ידי האנגלים תהיה אך ורק שלנו. בזמן המקווה הזה תהיה כאן מדינה עברית ככל המדינות. אמן, כן יהיה רצון!

בגיל 16 הצטרף למחתרת האצ"ל, וקיבל על עצמו את הכינוי המחתרתי "אפרים".

[עריכה] פעילותו במחתרת

כשסיים את לימודיו בתיכון פנה לשנה של שירות בפלמ"ח. במהלכה השתתף בפעילות של שחרור מעפילים שהיו עצורים במחנה המעצר בעתלית. אחד המשוחררים היה יעקב וייס, אשר עתיד היה להיות אחיו לתלייה.

כשסיים את שנת השירות בפלמ"ח החל את לימודיו באוניברסיטה העברית ובמקביל חזר אל האצ"ל. בהדרגה פעל יותר ויותר במסגרת הח"ק, חיל הקרב של הארגון, ועקב כך עצר את לימודיו האקדמיים. בפעולות רבות שימש אבשלום כמקלען. הוא השתתף בעיקר במבצעי התקפה של מרכז הבולשת שישב בירושלים ומשרדי מס ההכנסה הממשלתיים. כמו כן השתתף חביב בניסיון האצ"ל לשחרור אסירי מחתרת מבית הכלא המרכזי ששכן במגרש הרוסים. אחת הפעולות בהן בלט הייתה פיצוץ "מועדון גולדשמיט" שהתקיימה ב-1 במרץ 1947. היה זה יום שבת, ואבשלום שהיה מסורתי אדוק עזב את בית הכנסת בזמן התפילה. בפעולה הופקד עליו לחפות על הפורצים במקלע "ברן". אבשלום נכווה משמעותית בידו מן הקנה הרותח של המקלע אך המשיך בירי מדויק ביד אחת במשך כל הפעולה המחתרתית.

פעולתו האחרונה הייתה פיקודו על עמדת חסימה שפיזרה מוקשים במבצע הפריצה לכלא עכו ב-4 במאי. במהלכה נשבה עם ארבעה לוחמי אצ"ל נוספים לאחר שאזלה התחמושת בעמדתם. היו אלה מאיר נקר, יעקב וייס, אמנון מיכאלוב ונחמן ציטרבוים.

[עריכה] מהלך המשפט וגזר הדין

המשפט החל ביום רביעי, 28 במאי 1947, וזאת לאחר שנדחה ביומיים בשל מחלה של יעקב וייס. הנאשמים קיבלו את חברי בית הדין בשירת "התקווה". עורכי הדין נעמדו בעת השירה, וננזפו לאחר מכן על ידי אב בית הדין בכך שתרמו לביזיון בית המשפט. אבשלום ביקש לקרוא הצהרה במקום תשובה לשאלת השופט, ושוסה על ידי נשיא בית הדין כי עליו לענות לשאלות ולא להקריא הצהרות. כשהתעקש חביב צוו שני שוטרים להושיב אותו בכוח. בהמשך שיבשו הנאשמים את מהלך המשפט. הם לא ענו לשאלות השופט, ביקשו את חבריהם שיענו במקומם, ולחילופין קמו ממקומם או העמידו פני מתנמנמים. בזמן הזמנת העדים שוחחו הנאשמים בינם לעצמם והחליפו ביניהם הלצות. במקרים בודדים התייחסו הנאשמים לאירועים שקדמו להבאתם לדין. אבשלום קם ושאל את אחד העדים, חייל בריטי אשר נכח במעצרו: "האם תוכל להסביר לי במדויק למה התכוונת כשאמרת לי 'תאי הגזים הם משחק לעומת מה שצפוי לכם בארץ ישראל' ?". כשלא הפנו שאלה מאשימה, המשיכו הנאשמים בשיחה בינם לבין עצמם וציירו קריקטורות של אנשי בית הדין.

המשפט נמשך 14 יום. 35 עדים זומנו, ואזי הגיעה שעת צד הסנגוריה. הנאשמים אשר מלכתחילה התנגדו לסמכות בית המשפט לדון אותם, התנגדו גם לקיום הליכי הגנה. עם זאת הכין כל אחד הצהרה ארוכה ובה דברים נגד שלטון העריצות הבריטי. את הצהרותיהם נשאו הנאשמים ב-10 ביוני 1947. בהצהרתו השווה אבשלום בין המרד האירי בבריטניה לבין המאבק המחתרתי בארץ ישראל. את נאומו סיים כך:

"...אתם, שגאוותכם הנפסדת העבירה אתכם על דעתכם, מה לכם ולנפש האדם החופשי המוכן לסכן את חייו ואף להקריב את חייו למען החירות?... תמהים אתם: כיצד זה אירע שהיהודים הללו שחשבנום לפחדנים, שהיו לקורבן שחיטות במשך דורות, התקוממו נגד שלטוננו, נלחמים בצבאותינו ואף שמים לאל את פקודותינו, ובעומדם בצל המוות, בזים למוות?... והרי הדבר פשוט יותר משנדמה לכם. בשתיים יוצבה דמותו החיונית של דורנו: על ידי אדמת המולדת ועל ידי האסון בגולה. אדמת המולדת היא שייחדה אותנו, היא שנתנה כוח לשרידינו, אומץ לליבנו ואמונה בעתידנו... היא שהחזירה לנו את מסורת הגבורה של המכבים ובר כוכבא, ומצד שני אסון ללא דוגמה בגולה. הוא למדנו, כי אנו עומדים במערכה לא רק על חירותנו, כי עם על עצם קיומנו. .. הוא שלמדנו כי אם לא נלחם - נושמד, והוא שנטל מכל אחד ואחת מאיתנו את הפחד. בכל הארץ עומדים בפניכם אנשים שאינם מפחדים עוד. כי מפני מה יפחדו? מפני מוות יפחדו בני עם שמיליוני בניו הומתו בליל בלהות אחד, ללא טעם וללא תכלית; בזוכרנו את אחינו המושמדים - שופע ליבנו אושר על שניתן לנו לא להיות נרמסים כמותם, על שנפלה בחלקנו הזכות הקדושה להלחם למען ארצנו, לחיות על אדמת מולדתנו, לכתוב פרק של גבורה ולהשאיר צוואה, לא של פחדנות וטבח, כי אם של אומץ ומלחמת חירות, לדורות הבאים... ואף זאת בוודאי לא תבינו, כאשר אנוכי, איש עברי צעיר, העומד בפני איום מחומש ברצח, אשא את ליבי אל אלוהי שבשמים, ואתן שבח והודיה על הזכות שנתן לי לסבול עבור ארצי ועמי ואומר בכל ישותי: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"

ב-16 ביוני התכנס בית הדין בהרכב של קולונל פל, מייג'ור לי הנטר וקפטן ברקר בשעה 11:10. במעמד נכחו גם לוטננט קולונל נורמן, סגן מפקד הצבא הראשי בארץ, וראש הבולשת בארץ. עורכי הדין נכנסו באיחור של 15 דקות בהתלוננם בפני נשיא ביה"ד כי נערך בהם חיפוש גופני "מדוקדק, ממושך ומביש". הדבר היווה חלק מטבעת האבטחה הכבירה שהושמה על האולם וסביבת בית הדין. החיפושים כללו אף את קופסאות הסיגריות והגפרורים ועטים נובעים. באולם נכחו עיתונאי חוץ רבים.

בתאם, ישבו הנאשמים כבולים ושרו משירי בית"ר. השירים אף תורגמו עבור העיתונאים הזרים. הם הוכנסו אל האולם תחת משמר כבד עם כבלים בידיהם ורגליהם. סופר כי אבשלום סירב להרים את רגליו עבור האזיקים ובקול רם ענה לשוטר הבריטי: "אם השלטון הבריטי רוצה לשים עלי אזיקים, שיתכופף!". רק מספר רגעים לפני כניסת הרכב ביה"ד הוסרו הכבלים. את משפחותיהם הרגיעו הנאשמים: "אנחנו עוד נצחק עליהם, ואם לא אנחנו, אחרים יצחקו". נשיא ביה"ד, הקולונל פל, הכריז כי הנאשמים נמצאו חייבים בכל ההאשמות. בפני השופטים הביאו עורכי הדין תעודות בדבר גילם הצעיר של אמנון מיכאלוב ונחמן ציטרבוים.

קרוב לשעתיים ארכה ההתייעצות על פסק הדין. הקהל והעיתונאים הועברו על ידי המשטרה למרפסת מסורגת תחת השמש. התמרמרות העיתונאים על ה"כליאה" לא הועילה. מקץ השעתיים נכנס נשיא ביה"ד לאולם כשלראשו כובע אדום, סימן לפסקי דין מוות. הנשיא הודיע כי השלושה, מאיר נקר, יעקב וייס ואבשלום חביב, נידונים "לתליה עד שתצא נשמתם". אמנון מיכאלוב ונחמן ציטרבוים נידונו למאסר "עד שיחליט הנציב לשחררם" וזאת מפאת גילם הצעיר. בהשמע גזר הדין פרצו הנידונים בשירת "התקווה" אליה הצטרף הקהל באולם. מיד אחר כך הושם שוב כל הקהל במרפסת המסורגת במשך שלושת רבעי שעה עד ליציאת חברי ביה"ד. נאמר לקהל כי כל מי שינסה לצאת החוצה "יירה בו במקום". הנידונים הועמסו על משוריין שעשה דרכו אל בית הסוהר בעכו. אימו של אבשלום שמרה על קור רוח בעת הקראת גזר הדין ולא אמרה דבר.

מעדות של עיתונאי "דבר" שביקר בביתו של חביב עולה כי משפחתו החזיקה בתקווה להצלתו, וזאת בשל ביקורה של ועדת האו"ם בארץ באותם ימים. למשפחתו מסר אבשלום: "אנחנו מוכנים לחבל, השאלה היא כיצד אתם מוכנים לזה?". ב-כ"ט בתמוז, יום פטירתו של מצביא האצ"ל, זאב ז'בוטינסקי, הועלו בדרגות שלושת הנידונים ואבשלום קודם מדרגת ר"ק (ראש קבוצה) לדרגת סמל. האצ"ל הגיש לוועדת האו"ם תזכיר כדי שיפעל לביטול עונש המוות, וזאת לאור קריאת האו"ם לכל הצדדים להימנע ממעשי אלימות בתקופת החקירה (וגם על סמך מקרה דומה שאירע ביוון) ובשל העובדה כי איש מכוחות הביטחון לא איבד את חייו בהתקפת כלא עכו פרט ללוחמי מחתרת. בוועדת החקירה אכן התגבש רוב התומך בהתערבות בעניין, אולם לאחר שהובא העניין ליו"ר הוועדה ולאחר דיונים סוערים בדלתיים סגורות, הוחלט ב-23 ביוני שלא לנקוט עמדה נגד החלטת ממשלת המנדט. יחד עם זאת תשובת ממשלת המנדט לוועידה בעניין שלושת הנידונים הפתיעה אותה בעוינותה, החריפה את היחסים בין הצדדים, ואף גררה את קיצור משך שהיית הוועדה בארץ ישראל. אל הנציב העליון פנו גם דוד בן-גוריון, חיים ויצמן והרבנים הראשיים בבקשות חנינה. אליהם הצטרפו גופים רבים שקראו לחנינה, בהם ועד העדה הספרדית, מועצת רמת גן, סנטורים אמריקאיים, ואף הניו יורק פוסט והעיתונות הצ'כית (בשל מוצאו של וויס). בזה אחר זה נדחו הפניות והלחצים.

את זמנם בתא הנידונים העבירו השלושה בלימודים וקריאת תהילים. כשהיה מבקרם רב האסירים אריה לוין היו מקבלים בשמחה את פניו ומבקשים כי ימסור שמצב רוחם איתן. ב-8 ביולי בשעה 01:00 אישר מפקד הצבא את פסק הדין. בהמשך האצ"ל חוטף שני סרג'נטים בריטיים כבני ערובה, ומאיים כי אם ימומש גזר הדין, ייתלו הסרג'נטים בבחינת "עין תחת עין".

[עריכה] עלייתם לגרדום

בערב של יום ב', 28 ביולי ,שמעו אסירי הכלא בעכו את שירת "התקווה" בוקעת מכיוון תא הנידונים למוות. מיד נפוצה השמועה כי הודיעו לנידונים שבאותו לילה תתבצע תלייתם. כל הלילה שרו השלושה את שירי המחתרות והמרד. בשעה 02:00 הגיע אליהם הרב הראשי הספרדי לחיפה, ניסים אוחנה. הוא שהה איתם כרבע שעה כדי לעודדם, אך למעשה הם שעודדו אותו. אמנון מיכאלוף, שנשפט עימם והיה בכלא עכו אותה עת מסר בעדותו הכתובה :

"הם קראו אלינו: 'אל דאגה. לא נבייש. התעודדו והיו חזקים. אין אנו פוחדים מפני המוות'. קריאתם האחרונה היתה: 'נקמו את דמנו!' אל תדאגו לנו. תודה רבה על שאמרתם לנו ודרישת שלום חמה'. אכן גיבורים המה. גיבורים שלא היו מצויים בעם העברי זה אלפיים שנה".

מיכאלוף מספר כי מאוחר יותר אותו לילה נפתחו דלתות המסדרון ולכיוון תא הנידונים התקדמו התליין, כמה שוטרים, רופא צבאי ומנהל בית הסוהר בשכם.

זמן מה אחר כך, שמעו לפתע אסירי הכלא שירה חזקה של "התקווה" בוקעת מאזור הצינוק. אז הצטרפו אליה כל האסירים היהודיים בשירה שמילאה את כותלי הבניין. לאחר עשרים דקות, בשעה 04:00 של יום ג', שמעו האסירים את קול שירתו של אבשלום. באמצע השיר נקטע קולו, כאשר יצאה ממנו נשמתו. הקול הבא אחריו זיהה אותו כמאיר. כאבשלום, גם הוא שר עד רגעיו האחרונים. לאחר עשרים דקות הוצאה גופתו, ובשעה 04:25 הועלה לגרדום יעקב וייס, ששר את "התקווה" גם הוא כשאסירי הכלא מצטרפים אליו.

[עריכה] לאחר מותם

המצבה שהונחה על קברו של אבשלום חביב. לאחר החלפתה במצבה של משרד הביטחון, הועברה המצבה, יחד עם מצבות שאר חללי הפריצה לכלא עכו, לאתר הנצחה ליד מבצר שוני

למחרת, ב-30 ביולי, ב-10 בבוקר, יצאה הלווית השלושה ממשטרת הר כנען לכיוון בית הקברות בצפת בשיירה שבראשה רכב צבאי ואחריה מכונית בני המשפחה ו"חברה קדישא". ראשון נקבר נקר, אחריו וייס והשלישי חביב. הזעזוע בארץ היה עמוק, וזאת בנוסף לפרשייה שכבר התחוללה אותם ימים ויצרה סערה ביישוב - של אוניית אקסודוס.

באותו היום התפטר מתפקידו צ'רלטון, מנהל כלא עכו. נודע כי הוא סירב לבצע את התליות בעצמו ועל כן הובא לו מחליף.

בנוסף לאלו, בעקבות תלייתם של השלושה, ביצע ב-30 ביולי האצ"ל את שאיים ותלה את שני הסרג'נטים שחטף. פעולה זו שזעזעה את בריטניה (למרות האיום המפורש שהוצב בפניה), חתמה את הגולל על תליית יהודים בארץ ישראל. מאיר נקר, יעקב וייס ואבשלום חביב היו האחרונים לעלות על הגרדום הבריטי בארץ ישראל.

[עריכה] לקריאה נוספת

• חיה ברנס (עורכת), עולי הגרדום, הוצאת המדרשה הלאומית ע"ש רנה מור
• אריה אשל (עורך), ארבעה צעדים למוות, אבשלום חביב ומכתביו מצינוק הגרדום, הוצאת ספרית מעריב, ת"א תשל"ט
• "החרב והפרח",רעיה בלטמן-סיפור חייב של אבשלום חביב