אברהם מיכאל קרדוזו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אברהם מיכאל קרדוזו היה מקובל יהודי, מהוגי הדעות הגדולים והמרכזיים של התנועה השבתאית, שפעל בעיקר בצפון אפריקה ובטורקיה במחצית השנייה השל המאה ה-17.

[עריכה] תולדות חייו

קרדוזו נולד בשנת 1627 בריו סקו שבספרד למשפחת אנוסים ושמו נקרא מיגואל קרדוזו. למד בצעירותו רפואה ותאולוגיה נוצרית באוניברסיטה האפיפיורית בסלמנקה ולאחר מכן התגורר במדריד ושימש כרופא.

בשנת 1648 עזב קרדוזו את ספרד ועבר לליוורנו באיטליה, שם שב ליהדותו בגלוי, ונקרא בשמו היהודי אברהם מיכאל. הוא השלים את לימודיו החסרים אצל רבני ונציה, ועסק רבות במיסטיקה ובקבלה. כעבור עשר שנים עבר למצרים והתיישב בקהיר, שם התוודע לקבלת האר"י, וב-1664 עבר לטריפולי שבלוב.

עם התגלותו של שבתי צבי ב-1665 התייצב קרדוזו בראש התנועה השבתאית בצפון אפריקה והטיף לה. התאסלמותו של שבתי צבי בסוף 1666 לא הרתיעה אותו, והוא הוסיף לתמוך בשבתי צבי ובטענה כי נגזר על המשיח "לרדת לעמקי הקליפות" של האסלאם על מנת להביא את הגאולה. מכתביו של קרדוזו משתקף כי הוא ראה בעצמו משיח בן יוסף ובשבתי צבי משיח בן דוד. למרות הצדקת ההתאסלמות התנגד קרדוזו בריש גלי להתאסלמות של מאמיני שבתי צבי, וטען שגזרת ההמרה נגזרת רק על המשיח עצמו. תלמידים רבים התאספו סביב קרדוזו, שפיתח שיטה מיוחדת בתורת האלוהות השבתאית. הוא לא נרתע מלחלוק על תלמידיו הקרובים של ש"צ כנתן העזתי ושמואל פרימו בנושאים קבליים, ונקלע בשל כך לעימותים קשים מולם.

ב-1673 גברה יד מתנגדי השבתאים על קרדוזו והוא גורש מטריפולי, נדד לתוניס וגורש גם משם. הוא נדד לליוורנו ומשם המשיך לאיזמיר בה שהה שש שנים עד ל-1681 וגורש גם ממנה. הוא נסע לקושטא ושם טען כי התגלה לו כי הגאולה תבוא בחג הפסח של שנת ה'תמ"ב (1682). לאחר שנבואתו התבדתה נאלץ לברוח מהעיר, ועבר לגליפולי.

ב-1686 חזר לקושטא והתגורר בה תחת חסותם של נוצרים כעשר שנים, וב-1696 עבר לעיר רודוסטו בטורקיה. הוא ניסה להתגורר באדריאנופול, בה התגוררו שבתאים רבים, אך תלמידו של שבתי צבי, שמואל פרימו, שקרדוזו היה ראש מתנגדיו, הביא לגירושו מהעיר. הוא שב לרודוסטו, ועבר בכיוס שביוון ובקנדיה שבכרתים בדרכו לארץ ישראל.

קרדוזו הגיע לארץ ב-1703. משך שהותו ומעשיו בארץ לא ידועים, אך ידוע כי נפגש בצפת עם נחמיה חייא חיון, מגדולי מעריציו וממשיך דרכו הגדול, כנראה בשלהי 1705 או בתחילת 1706. מיד לאחר מכן נסע לאלכסנדריה במצרים, ושם סיים את חייו הסוערים באופן טרגי, כאשר נרצח בשל סכסוך משפחתי בידי בן-אחיו.

בחייו היווה קרדוזו אוטוריטה חשובה בקרב השבתאים ברחבי אירופה כולה, וניהל תכתובות קבליות ענפות עם שבתי צבי עצמו, משה פיניירו, רבי יהודה חסיד, חיים מלאך, העשל צורף מוילנא, ועוד רבים. גם ספרותם של השבתאים מהזרמים החלוקים עליו, דוגמת כת הדונמה, מתייחסת אליו בכבוד גדול.

[עריכה] משנתו וספריו

קרדוזו היה גדול ההוגים השבתאיים לצד נתן העזתי, ולא נמנע מלחלוק על נביא התנועה בצורה נחרצת. בעוד העזתי ומרבית תלמידי שבתי צבי האמינו בהאלהתו של שבתי צבי ובאיחודו עם אלוהיו, ספירת התפארת, יצא קרדוזו חוצץ נגד גישה זו. קרדוזו טען כי חלילה לומר שהמשיח מייצג אלוהות בעצמו, והשווה גישה זו לגישה הנוצרית כלפי ישו. הוא טען בתוקף שתפקידו של המשיח הוא גילוי סוד האלוהות, אבל הוא אדם ככל האדם ואיננו אלוהות בעצמו. בשל כך, התנגד קרדוזו נחרצות להמרות הדת של שבתאים רבים בעקבות משיחם, וטען כי גם אם נגזר על המשיח לרדת לעמקי הקליפות על מנת להביא לתיקון, אין הדבר אומר כי אנשים אחרים רשאים לעזוב את הדת. את דרישתו של שבתי צבי מהסובבים אותו להתאסלם בעקבותיו פירש קרדוזו כחלק מנפילתו של המשיח.

מנגד, חלק קרדוזו על העזתי ופרימו גם בפירוש תורת האלוהות השבתאית עצמה. שבתי צבי לימד כי האין סוף, הסיבה הראשונה, יצר את "אלוהי ישראל" המתגלם בספירת התפארת, ורק ספירת התפארת היא בוראת העולם ומנהיגו, בעוד האין סוף מסולק לחלוטין מההשגחה על העולם. בעוד העזתי ותלמידי שבתי צבי הקרובים טענו כי למרות זאת התיקון השלם יושלם באיחודה של ספירת התפארת עם המסובב הראשון והאינסופי, טען קרדוזו בתוקף כי אין לטענה זו על מה שתסמוך וכי אין ולא תהיה כל זיקה בין "אלוהי ישראל" של שבתי צבי ובין האינסוף.

קרדוזו מצא עצמו בעמדת נחיתות מול נתן העזתי ותלמידי שבתי צבי. בעוד הם מסתמכים על הדברים ששמעו מפי ש"צ עצמו, הרי ששיטתו של קרדוזו, שמעולם לא ראה את ש"צ, הייתה בנויה כולה על הגיונו הוא. קרדוזו החזיק בידו ספר קטן בשם "רזא דמהימנותא", המתאר את תורת האלוהות השבתאית על פי שיטתו של קרדוזו, וטען כי חיבור זה נכתב בידי שבתי צבי עצמו בימיו האחרונים והובא אליו בידי מישהו שנפגש עמו. פרופ' יהודה ליבס טוען כי ישנן ראיות מכריעות שהספר נכתב בידי קרדוזו עצמו על מנת לתת אסמכתא לדבריו.

קרדוזו היה סופר פורה וכתב קרוב לשישים ספרים, בודדים מהם נדפסו במאמרים שונים.