AIM-7 ספארו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| AIM7M ספארו | ||
|---|---|---|
 |
||
| מידע בסיסי | ||
| יצרן | ריית'און | |
| עלות יחידה | 125,000 דולר אמריקני | |
| כניסה לפעילות מבצעית | 1982 | |
| פלטפורמת שיגור | מטוסי קרב, מערכי נ"מ קרקעיים וימיים | |
| מאפיינים כלליים | ||
| הנעה | מנוע דלק מוצק מדגם Hercules MK-58 | |
| משקל שיגור | 231 ק"ג | |
| אורך | 3.6 מטר | |
| קוטר | 20.3 ס"מ | |
| מוטת כנפיים | 38 ס"מ | |
| מהירות | מאך 4 | |
| טווח | 70 ק"מ | |
| גובה טיסה | בתלות בגובה השיגור | |
| ראש קרב והנחיה | ||
| ראש קרב | רסס מוטות פלדה במשקל 40 ק"ג | |
| מרעום | קרבה | |
| הנחיה | מכ"ם חצי אקטיבי | |
AIM-7 ספארו (Sparrow) הוא טיל אוויר-אוויר, מונחה מכ"ם בעל ראש-ביות חצי-אקטיבי, לטווח בינוני, מתוצרת חברת ריית'און האמריקנית. הספארו שימש גם כבסיס למערכות טילי קרקע-אוויר.
ה'ספארו' ונגזרותיו היה טיל האוויר-אוויר העיקרי של הגוש המערבי לירי מעבר-לטווח-ראיה (BVR - beyond-visual-range) החל משנות ה-50 המאוחרות ועד שנות ה-90. ה'ספארו' יוצא למדינות רבות ביניהן: אוסטרליה, איטליה, איראן, בחריין, בריטניה, דרום קוריאה, טורקיה, טיוואן, יון, יפן, ישראל, מצרים, כווית, פורטוגל, ערב הסעודית, סינגפור, ספרד וקנדה. ה'ספארו' נמצא עדיין בשירות במספר חילות אוויר בעולם, אולם הוא מוחלף בהדרגה בטיל הAIM-120 אמראם המתקדם יותר.
ה'ספארו' נישא על מספר מטוסי קרב, ביניהם: F-104, F-4, F-14, F-15, F-16 ו-F/A-18.
גרסה של טיל ה'ספארו' מיוצרת באיטליה תחת רישיון ונקראת 'אספיד' (Aspide).
במהלך מלחמת המפרץ הפילו מטוסי חיל האוויר האמריקני באמצעות ה'ספארו' 22 מטוסים ושלושה מסוקים עיראקיים.
תוכן עניינים |
[עריכה] תיאור הטיל
ל'ספארו' יש ארבע מקטעים עיקריים: מקטע ההנחייה, ראש קרב (רש"ק), בקרה ומנוע דלק מוצק (מדגם 'הרקולס' MK-58). יש לו גוף צילנדרי בעל ארבעה כנפוני-דלתא לניהוג במרכזו, וארבעה כנפוני-דלתא קבועים לייצוב בחלקו האחורי. כמו טילים חצי-אקטיבים אחרים ה'ספארו' אינו פולט קרינה בעצמו, אלא מתביית על הגל-הרציף שמשודר ממכ"ם המטוס, ומוחזר מהמטרה. ה'ספארו' מצויד במרעום קירבה מסוג מכ"ם אקטיבי.
[עריכה] עיקרון ההנחיה
המטוס המשגר "מאיר" את המטרה באמצעות המכ"ם והטיל קולט את האות החוזר מהמטרה באמצעות אנטנה וכך מכוון את עצמו אל עבר המטרה. בנוסף, דוגם הטיל חלק מאות המכ"ם המאיר באמצעות אנטנה נוספת ומבצע השוואה של שני האותות כדי להגדיל את דיוקו במקרה של שימוש באמצעי שיבוש מצד מטוס המטרה. על המטוס ה"מאיר" להישאר נעול על המטרה עד לפגיעת הטיל.
[עריכה] גרסאות
במרוצת השנים פותחו מספר גרסאות ל'ספארו' עם שיפורים שונים:
- AIM-7A - הגרסה הראשונה של הטיל, פיתוחו החל ב-1946. טיל "רוכב-קרן", פרימיטיבי מוגבל לירי מטווח ראיה. הטיל היה חסר תועלת מול מטרה מתמרנת. נכנס לשירות בצי האמריקני ב-1956.
- AIM-7B - טיל בעל ראש-ביות אקטיבי. מעולם לא עבד בבדיקות והתוכנית לפיתוחו בוטלה ב-1958.
- AIM-7C - טיל בעל ראש-ביות חצי-אקטיבי. נכנס לשירות בצי האמריקני בשנת 1958.
- AIM-7D - שיפור של ה-AIM-7C, משתמש במנוע דלק נוזלי לשיפור ביצועיו. כלל גם שינוי במערכת ההנחייה כדי לעשות אותו יעיל יותר במהירויות סגירה גבוהות. גרסה זו נבחרה לחימוש מטוס ה-F-4 (פנטום) של חיל האוויר האמריקני ב-1962. נכנס לייצור ב-1959. כ-7500 טילים יוצרו.
- AIM-7E - שדרוג של ה-AIM-7D. חזר להשתמש במנוע דלק-מוצק. הגדיל את הטווח משמעותית עד כדי 35 ק"מ. ייצורו החל ב-1963. 25,000 טילים יוצרו. נעשה בו שימוש נרחב במלחמת וייטנאם, בו ביצועיו נחשבו למאכזבים. עקב שילוב של בעיות אמינות (אשר הוחמרו בשל האקלים הטרופי באזור), הכשרתם המוגבלת של הטייסים בקרבות אוויר-אוויר וכללי יירוט מגבילים אשר אסרו ככלל על יירוט מטרות מעבר-לטווח-ראייה, הסתברות ההריגה של ה-AIM-7E הייתה פחות מ-10 אחוז.
- AIM-7M - בעל מרעום מכ"ם אקטיבי. עמידות משופרת מפני שיבוש. ביצועים משופרים בגובה נמוך. נכנס לשירות בשנת 1982. חיל האוויר האמריקני עשה בו שימוש מוצלח במהלך מלחמת המפרץ בשנת 1991, והפיל באמצעותו מטוסי אויב רבים. הגרסה הנפוצה ביותר של ה'ספארו' כיום.
- AIM-7P - גרסה משופרת של ה-AIM-7M, השינוי העיקרי היה בתוכנה וכן ביצועים משופרים בגובה נמוך. בשדרוג "בלוק II" של הטיל נוסף מקלט אחורי המאפשר למטוס המשגר לשלוח תיקוני נתיב לטיל בעת מעופו.
- AIM-7R - תוכנית להוספת ראש-ביות אינפרה-אדום ל-AIM-7P "בלוק II", בוטלה בשנת 1997 עקב אילוצי תקציב.
[עריכה] טילי קרקע-אוויר המבוססים על הספארו
קיימות נגזרות של טיל ה'ספארו' המשמשות כטילי קרקע-אוויר.
[עריכה] RIM-7 סי ספארו
ה-'RIM-7 סי ספארו' (Sea Sparrow) משוגר ממשגר שמוצב על הספינה כטיל קרקע-אוויר. ה'סי ספארו' נמצא בשירות מספר חילות ים ב-נאט"ו.
[עריכה] סקיי גארד
'סקיי גארד' (Skyguard) הינה מערכת קרקעית להגנה אווירית הכוללת משגר של טיל ה'ספארו' ושני תותחי נ"מ 35 מ"מ מונחי מכ"ם. ה'סקייגארד' פותח במשותף על ידי חברת ריית'און וחברת 'אורליקון-קונטראווס' (Oerlikon-Contraves) השווייצרית. מערכת ה'סקייגארד' נמצאת בשירות מצרים, יוון, ספרד וטיוואן.
