סרגיי פרוקופייב
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סרגיי סרגייביץ' פרוקופייב (ברוסית: Серге́й Серге́евич Проко́фьев; 27 באפריל 1891 - 5 במרץ 1953), אחד המלחינים הרוסים הגדולים בכל הזמנים.
תוכן עניינים |
[עריכה] קורות חייו
סרגיי פרוקופייב נולד בסונצובקה שבאוקראינה, ברוסיה הצארית. כבר בגיל חמש גילה כישרון מוזיקלי יוצא דופן. החיבור הראשון שלו לפסנתר (שנכתב בידי אמו) נקרא "גאלופ הודי" בסולם פה מז'ור, אך ללא סי במול - סרגיי הקטן לא אהב לנגן במנענעים השחורים. בגיל שבע למד גם לשחק שחמט, עיסוק שימשיך להלהיב אותו לכל אורך חייו, כמו המוזיקה. במשך השנים התוודע אל אלופי העולם חוזה ראול קפבלנקה ומיכאל בוטביניק.
בגיל תשע חיבר ילד הפלא את האופרה הראשונה שלו, "הענק", אוברטורה ועוד יצירות שונות. בשנת 1902, כשהחל לקבל שיעורים פרטיים בהלחנה, כבר נרשמו לזכותו מספר יצירות חדשניות. ברגע שהיה לו הידע התאורטי ההכרחי, החל לערוך ניסויים ולהניח את היסודות לסגנון המוזיקלי האישי שלו.
פרוקופייב הרגיש שהבידוד בסונצובקה מונע ממנו להמשיך בהתפתחותו המוזיקלית. הרעיון לשלוח את הילד מן הבית להתחיל בקריירה של מוזיקאי בגיל צעיר כל כך לא נראה להוריו, אך בשנת 1904 עבר סרגיי לסנקט פטרבורג ונרשם לקונסרבטוריון שם. עד אז הספיק לחבר עוד שתי אופרות, "איים במדבר" ו"המשתה בזמן המגפה" ועבד על אופרה רביעית, "אונדין". הוא עבר בהצלחה את בחינות הכניסה והחל בלימודי הלחנה, צעיר בשנים אחדות מכל יתר הסטודנטים. פרוקופייב נחשב לשחצן ותמהוני, ולא פעם ביטא את מורת הרוח שחש כלפי חלק גדול מתוכנית הלימודים, ששיעממה אותו. בין מוריו בתקופה זו היה המלחין ניקולאי רימסקי-קורסקוב. בשנים הבאות יביע צער על החמצת ההזדמנות ללמוד יותר מרימסקי-קורסקוב. בתקופה זו קשר גם קשרי ידידות עם בוריס אספייב וניקולאי מיאסקובסקי.
בחוגי המוזיקה בסנקט פטרבורג הצטייר פרוקופייב כ"ילד הנורא", מצד אחד, וכמלחין מבריק ומקורי, מצד שני. את יצירותיו ביצע בעצמו בפסנתר. ב-1909 סיים את לימודי ההלחנה בקונסרבטוריון, בציונים לא מרשימים ביותר. הוא המשיך ללמוד במוסד, אך התרכז מעתה בנגינה בפסנתר ובניצוח. שיעורי הפסנתר שלו לא התנהלו על מי מנוחות, אבל שיעורי ההלחנה הטביעו בו את חותמם. מוריו עודדו את התנסויותיו המוזיקליות ויצירותיו מתקופה זו מראות יתר עוצמה וריכוז מקודמותיהן.
בשנת 1910 נפטר אביו של פרוקופייב, והתמיכה הכספית שקיבל נפסקה. למזלו, כבר החל בתקופה זו לעשות שם לעצמו כמלחין, אם כי לעתים קרובות חולל שערוריות ביצירותיו המתקדמות לגבי זמנן. שני הקונצ'רטי הראשונים שלו לפסנתר נוצרו בסביבות הזמן הזה. הוא ערך את מסעו הראשון מחוץ לגבולות רוסיה בשנת 1913, אל פריז ולונדון, שם התוודע לראשונה אל ה"באלה רוס" של סרגיי דיאגילב.
ב-1914 זכה פרוקופייב, שהיה פסנתרן וירטואוז, בפרס על-שם אנטון רובינשטיין על ביצוע הקונצ'רטו הראשון שלו לפסנתר.
ב-1918 עזב פרוקופייב את רוסיה בשל המהומה שהטילה בה מהפכת אוקטובר וערך מסע הופעות כפסנתרן ברחבי העולם. הוא שב לברית המועצות ב-1932, לאחר שבביקור קודם שלו התקבל בזרועות פתוחות על ידי המשטר החדש. פרוקופייב נשאר בברית המועצות עד סוף חייו, אך בשלב מסוים החליט סטלין לראות בו מתנגד המשטר, וחייו היו למסכת רדיפות ואימה. את אשתו, לינה לוברה הספרדיה, שנשא בשנת 1923 ועזב בשנת 1945, שילחו לסיביר ואת ילדיו לקחה המדינה לחסותה - אולי כבני ערובה להתנהגות טובה מצדו.
[עריכה] יצירתו
פרוקופייב היה יוצר ייחודי, שנהג בכתיבתו המוזיקלית בדיוק ובתכנון שאין למעלה מהם: "פרוקופייב עובד כמו שעון", אמר עליו סרגיי אייזנשטיין, במאי הקולנוע הרוסי, שפרוקופייב חיבר מוזיקה לסרטיו "אלכסנדר נייבסקי" ב-1938 ו"איבאן האיום" ב-1945. מאחורי הדיוק המתמטי והעמידה המוחלטת בלוח זמנים נחבא אופיו האמיתי כאדם.
בשנת 1948 האשימו אותו, יחד עם דמיטרי שוסטקוביץ' ואראם חצ'טוריאן, ב"פורמליזם", עבירה חמורה במשטר הסובייטי, וזאת משום שהסימפוניה השישית שלו לא נשמעה חוגגת ניצחון כל צורכה לאוזני השלטונות. פרוקופייב הכיר באשמתו בנמיכות רוח, כמתבקש, לפני מוסדות המופלגה, אך לא התכחש ל"אני מאמין" המוזיקלי שלו, שבו עמד על חשיבותה הראשונה במעלה של המלודיה, ועל הקושי למצוא מלודיה שבעת ובעונה אחת תהיה מובנת למאזין שאיננו בקיא במוזיקה וגם תשמור על מקוריותה.
פרוקופייב אכן מצא את הדרך לדבר אל הקהל הרחב, מילדים ועד מבוגרים, בלי לוותר על עקרונות היצירה המודרניים שאימץ לכתיבתו, הכוללת רכיבים של אירוניה והומור.
בשנת 1917 סיים את האופרה "קוביוסטוס", על פי ספרו של פיודור דוסטוייבסקי, אך בינתיים פרצה המהפכה, והמצב החדש דחה את ביצוע האופרה עד שנת 1929, כאשר בוצעה לבסוף בבריסל, בצרפתית ובהרכב כֵּלי מצומצם. לביצוע בברית המועצות הגיעה רק ב-1963. מכוונתו המקורית של פרוקופייב, ליצור את אופרת הדיאלוג הראשונה ברוסית, ללא אריות מן הסוג המקובל ועם נושאים מיוחדים לייצוג כל אחת מן הדמויות, נוצרה לבסוף סוויטה תזמורתית, המבשרת במידת מה את הריאליזם של "ליידי מקבת ממחוז מצנסק" של שוסטקוביץ'.
האופרה "אהבת שלושת התפוזים" התבססה על קומדיה דל ארטה משנת 1761 ועלילתה הייתה מבדחת במכוון, אך המוזיקה איננה מצדיקה את התוצאה. ביצוע הבכורה שלה היה בשיקגו ב-1921. שיר הלכת מתוכה היה גם הוא לסוויטה פופולרית.
האופרה "מלאך האש" מ-1923 זכתה לביצוע רק 30 שנה לאחר חיבורה, בשנת 1955, אחרי מות המלחין. חלק מן המוזיקה שבה הגיע לסימפוניה השלישית שלו, שבוצעה לראשונה בפריז בשנת 1929, בניצוח פייר מונטה. את האופרה "מלחמה ושלום", שבכתיבתה החל ב-1941, לא הצליח לסיים לשביעות רצונו עד מותו. האופרה ארוכה, כבדה וטעונה צוות כביר, וגם בגרסתה המקוצרת כמעט ואינה מוצגת, אך הופעותיה הנדירות מוצאות קהל חסידים. בשנת 1973 בחרו בה לחנוכת בית האופרה של סידני.
נסיונותיו לרצות את המשטר הסובייטי בשתי אופרות לא עלו יפה, על אף התעמולה שהחדיר בהן. עם זאת, הן מלודיות יותר משהן פשטניות, בניגוד ליצירתם של מלחינים סובייטים אחרים, שהכפיפו את כשרונותיהם ועקרונותיהם לדרישות המשטר וגם בניגוד ליצירה שכתב פרוקופייב עצמו, "זדראוויצה!", לסטלין ביום הולדתו ה-60.
הסימפוניות של פרוקופייב שונות זו מזו באופיין - מן "הסימפוניה הקלאסית", הכתובה בנוסח היידן אך מודרנית בהרמוניות שלה ועצבנית במקצביה - אלפרד שניטקה שיחזר את הסגנון הזה ושם אותו לצחוק ביצירתו הוא - דרך הסימפוניה השנייה, שהציגה את קלות הדעת של פריז בשנות ה-20 של המאה ה-20; השלישית, שיש בה רמזים לבטהובן ולשופן; הרביעית, הממחזרת ללא הצלחה יתרה קטעים מן הבאלט "הבן האובד", שפרוקופייב חיבר לדיאגילב בשנת 1929; החמישית, שנכתבה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, כשכבר אפשר היה לראות בעין את הניצחון על גרמניה הנאצית ונועדה להיות שיר תהילה לרוח האדם וגבורתו, אך לצד האופטימיות חוגגת הניצחון, נשקפת מפרקיה מרירות ואכזבה מברית המועצות; הסימפוניה השישית משרה הלך רוח אפל ומדוכא, הנשבר בפינאלה שכולו עליצות קלאסית, ואילו הסימפוניה השביעית היא תגובה לרדיפות המשטר, שערערו את בריאותו ואת מצבו הכלכלי, ופתיחתה נותנת ביטוי לטרגדיה של חייו.
הקונצ'רטי לפסנתר של פרוקופייב מציגים פנים שונים של המלחין בתקופות שונות בחייו. השניים הראשונים, שנכתבו לפני 1914, הרתיעו את המאזינים. הראשון הוציא לו שם של "מטורף מוזיקלי, שראוי לכפות בכתונת משוגעים". האנרגיה שפרצה ממנו התפרשה, בטעות, כניהיליזם. הקונצ'רטו השני, שבוצע לראשונה בפבלובסק ב-1923, היה זועם יותר ולכיד פחות והפיל אימה ופחד על שומעיו, כפי שכתב אחד המבקרים. הפרטיטורה שלו נשרפה ברוסיה ושוחזרה בפריז.
הקונצ'רטו השלישי, שבוצע לראשונה בשיקאגו ב-1921, הצטיין בליריות ובמבוא לקלרנית הראוי להיזכר. יצירה זו פתחה לו פתח לקהל הבינלאומי. הקונצ'רטו הרביעי נכתב ליד שמאל למען הפסנתרן הגידם פאול ויטגנשטיין, אך זה התמהמה 25 שנה בביצועו.
הקונצ'רטו החמישי נדחה תחילה כשנוגן בברלין עם המלחין כסולן וכמנצח בשנת 1932, ורק סביאטוסלב ריכטר הוציא אותו לאור העולם. יצירה זו מסכמת את סך כתיבתו עד אז והיא מתאפיינת בניגודים בין מקצבים נקשנים, חבטות אקורדים ושירי לכת אלימים לבין ליריות רכה ומהורהרת.
ריכטר ניגן גם את הסונאטות המאוחרות של פרוקופייב. אופיין של הסונאטות נע בין מלנכוליות והתבוננות פנימית לתקווה לימים טובים יותר, תקווה המתפוגגת לאין בסונאטה התשיעית.
יצירותיו לכינור מצאו את ביטוין הפומבי בביצוע דוד אויסטרך, ידידו של פרוקופייב.
קונצ'רטו לצ'לו שלא עלה יפה מצא את תיקונו כסינפוניה קונצ'רטנטה בסיוע הצ'לן מסטיסלב רוסטרופוביץ'. יצירה זו, שבוצעה לראשונה בקופנהגן בשנת 1954, היא מן המעטות החשובות לצ'לו ותזמורת במאה ה-20.
"פטר והזאב", יצירה לילדים על-פי אגדת עם, שגם את הטקסט שלה כתב פרוקופייב לצד המוזיקה, הביאה את שמו אל הקהל הרחב. סיפור העלילה ניתן לקריין וכל כלי ביצירה מייצג דמות מסוימת, במוטיב מיוחד לה להקלת זיהויה. את תפקיד הברווז, למשל, ממלא האבוב, ואת תפקיד פטר ממלאים כלי המיתר. הסב הזועף מופיע כבסון, ולציפור ניתן, כצפוי, חליל. הבאלט "רומיאו ויוליה", על פי שייקספיר, והסוויטה "לייטננט קיז'ה" פרסמו את שמו לא פחות בקרב המבוגרים.
[עריכה] מיצירותיו
[עריכה] לתזמורת
- סימפוניה מס' 1 "הקלאסית" ברה מז'ור, אופ. 25 (1916-17)
- סימפוניה מס' 2 ברה מינור, אופ. 40 (1924-25)
- סימפוניה מס' 3 בדו מינור, אופ. 44 (1928)
- סימפוניה מס' 4 בדו מז'ור, אופ. 47 (גרסה מקורית, 1929-30), אופ. 112 (גרסה שנייה, 1947)
- סימפוניה מס' 5 בסי-במול מז'ור, אופ. 100 (1944)
- סימפוניה מס' 6 במי-במול מינור, אופ. 111 (1945-47)
- סימפוניה מס' 7 בדו-דיאז מינור, אופ. 131 (1951-52)
[עריכה] לתזמורת ולכלי סולו
- קונצ'רטו מס' 1 לפסנתר ולתזמורת ברה-במול מז'ור, אופ. 10 (1911-12)
- קונצ'רטו מס' 2 לפסנתר ולתזמורת בסול מינור, אופ. 16 (1913, גרסה שנייה ב- 1923)
- קונצ'רטו מס' 3 לפסנתר ולתזמורת בדו מז'ור, אופ. 26 (1917-21)
- קונצ'רטו מס' 4 לפסנתר (ליד שמאל בלבד) ולתזמורת בסי-במול מז'ור, אופ. 53 (1931)
- קונצ'רטו מס' 5 לפסנתר ולתזמורת בסול מז'ור, אופ. 55 (1932)
- קונצ'רטו מס' 1 לכינור ולתזמורת ברה מז'ור, אופ. 19 (1916-17)
- קונצ'רטו מס' 2 לכינור ולתזמורת בסול מינור, אופ. 63 (1935)
- קונצ'רטו לצ'לו ולתזמורת במי מינור, אופ. 58 (1933-38)
- "סינפוניה קונצ'רטנטה" לצ'לו ולתזמורת במי מינור, אופ. 125 (1950-52, כתיבה-מחדש של הקונצ'רטו לצ'לו, אופ. 58)
- קונצ'רטינו לצ'לו ולתזמורת בסול מינור, אופ. 132 (1952, הושלמה על ידי דמיטרי קבלבסקי ומסטיסלב רוסטרופוביץ')
[עריכה] מוזיקה קאמרית
- רביעיית מיתרים מס' 1 בסי מינור, אופ. 50 (1930)
- רביעיית מיתרים מס' 2 בפה מז'ור, אופ. 92 (1941)
- סונטה מס' 1 לכינור ולפסנתר בפה מינור, אופ. 80 (1938-1946)
- סונטה לחליל ולפסנתר ברה מז'ור, אופ. 94 (1942, קיימת גם גרסה לכינור ולפסנתר [סונטה מס' 2], אופ. 94bis)
- סונטה לצ'לו ולפסנתר בדו מז'ור, אופ. 119 (1949)
- פתיחה על נושאים עבריים, לקלרנית, רביעיית מיתרים ופסנתר, אופ. 34 (1919)
[עריכה] מוזיקה לפסנתר
- סונטה מס' 1 בפה מינור, אופ. 1 (1907-09)
- סונטה מס' 2 ברה מינור, אופ. 14 (1912)
- סונטה מס' 3 בלה מינור, אופ. 28 (1907-1917)
- סונטה מס' 4 בדו מינור, אופ. 29 (1917)
- סונטה מס' 5 בדו מז'ור, אופ. 38 (גרסה מקורית, 1923), אופ. 135 (גרסה שנייה, 1952-53)
- סונטה מס' 6 בלה מז'ור, אופ. 82 (1939-40)
- סונטה מס' 7 בסי-במול מז'ור, אופ. 83 (1939-42)
- סונטה מס' 8 בסי-במול מז'ור, אופ. 84 (1939-44)
- סונטה מס' 9 בדו מז'ור, אופ. 103 (1947)
- טוקטה ברה מינור, אופ. 11 (1912)
- "סרקאזם", 5 קטעים לפסנתר, אופ. 17 (1912-14)
- "חזיונות חולפים", 20 קטעים לפסנתר, אופ. 22 (1915-1917)
- שתי סונטינות (במי מינור ובסול מז'ור), אופ. 54 (1931-32)
- מוזיקה לילדים, 12 קטעים ברמה קלה לפסנתר, אופ. 65 (1935)
[עריכה] אופרות
- המהמר (על-פי דוסטוייבסקי), אופ. 24 (1915-16, גרסה שנייה ב- 1927)
- אהבת שלושת התפוזים, אופ. 33 (1919)
- מלאך האש, אופ. 37 (1919-27)
- מלחמה ושלום (על-פי טולסטוי), אופ. 91 (1941-1952)
[עריכה] מוזיקה לבלט
- רומיאו ויוליה, אופ. 64 (1935-36)
- סינדרלה, אופ. 87 (1940-44)
[עריכה] שונות
- הסוויטה הסקיתית, אופ. 20 (1915)
- הסוויטה "לייטננט קיז'ה" לתזמורת ולזמר באריטון (מוחלף לעתים קרובות בסקסופון), אופ. 60 (1933)
- פטר והזאב, לקריין ולתזמורת, אופ. 67 (1936)
- אלכסנדר נייבסקי, קנטטה לתזמורת, מקהלה ומצו-סופרן, אופ. 78
