אלפרד שניטקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אלפרד שניטקה (ברוסית: Альфре́д Га́рриевич Шни́тке) ‏(24 בנובמבר 1934 - 3 באוגוסט 1998) - מלחין, נולד בעיר אנגלס שברפובליקה האוטונומית הרוסית-גרמנית בברית המועצות למשפחה גרמנית-יהודית.

הוא החל את הכשרתו המוזיקלית בשנת 1946 בווינה, שם שהתה המשפחה בעקבות עבודת אביו ככתב וכמתרגם. ב־1948 עברה המשפחה למוסקבה. הוא סיים את לימודיו בהלחנה בקונסרבטוריון של מוסקבה ב־1961 ולימד בו בשנים 1962 - 1972. לאחר מכן התפרנס בעיקר מהלחנת מוזיקה לסרטים. שניטקה התנצר והפך למאמין אדוק, התפתחות שהשפיעה על המוזיקה שלו.

שניטקה הסתבך לעתים קרובות עם הבירוקרטיה הסובייטית; הסימפוניה הראשונה שלו הוחרמה על ידי איגוד המלחינים והוא עצמו גורש מהאיגוד ב־1980 ונאסר עליו לצאת מברית המועצות. ב־1985 נתקף בשבץ, שהשאיר אותו בתרדמת. מצבו הוגדר כמוות קליני, אולם הוא הצליח להתאושש והמשיך בהלחנה. ב־1990 עזב שניטקה את ברית המועצות והתיישב בהמבורג. מצבו הבריאותי המשיך להיות חמור ועוד שני שבצים תקפו אותו לפני מותו ב־1998.

הסגנון המוזיקלי שלו הושפע תחילה מדמיטרי שוסטקוביץ', אולם לאחר ביקורו של המלחין האיטלקי לואיג'י נונו בברית המועצות, ניסה את כוחו במוזיקה סריאלית, ביצירות כמו "מוזיקה לפסנתר ותזמורת קאמרית" (1964). עד מהרה קץ בסריאליות, שאותה הגדיר "פולחני התבגרות של התכחשות עצמית סדרתית", ועבר לסגנון חדש, שכונה "רב סגנוניות" (פוליסטיליזם), שבו סגנונות מוזיקה שונים, מן העבר וההווה, חופפים זה לזה, צד בצד. הוא טען, שיש לבטל את ההיררכיה בין סגנונות מוזיקליים שונים, שכולם נמצאים בחזונו בקיום מוזיקלי חובק כל. היצירה הראשונה בה השתמש בטכניקה זו הייתה הסונטה השנייה שלו לכינור (Quasi una Sonata 1968). הוא המשיך לפתח את הטכניקה ביצירות הבאות שלו, כמו הסימפוניה הראשונה האפית (1969 - 1972) ובקונצ'רטו גרוסו הראשון (1977), אולם השתמש גם בסגנון אחיד יותר ביצירות כדוגמת חמישיית הפסנתר (1972 - 1975) שנכתב לזכרה של אמו.

בשנות השמונים נעשתה המוזיקה של שניטקה לנפוצה יותר מחוץ לברית המועצות הודות לעבודתם של גולים כמו גדעון קרמר ומארק לובוצקי. למרות בריאותו הגרועה הוא הפיק יצירות רבות, כמו רביעיית המיתרים השנייה (1980) והשלישית (1983) ושלישיית המיתרים (1985); "קנטטת פאוסט" (1983); בלט פר גינט (1985 - 1987), על םי המחזה של איבסן; הסימפוניות השלישית (1981), הרביעית (1984) והחמישית (1988); והקונצ'רטי לוויולה (1985) ולצ'לו (1985 - 1986).

ככל שבריאותו התדרדרה, התרחקה המוזיקה שלו מן הרב-סגנוניות וקיבלה גוון עגום יותר. רביעיית המיתרים הרביעית (1989) והסימפוניות השישית (1992), השביעית (1993) והשמינית (1994) הן דוגמאות טובות לכך. חלק מהמומחים טוענים, כי אלו העבודות, שהשפעתן לעתיד ניכרת ביותר מתוך מכלול יצירתו. שבץ נוסף ב־1994 השאיר אותו משותק כמעט לחלוטין. אף על פי כן, המשיך לחבר עוד כמה יצירות קצרות ועבד על סימפוניה תשיעית, (1997), שנשארה בלתי גמורה.