מרד גטו ורשה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרד גטו ורשה (19 באפריל - 16 במאי 1943) היה המרד היהודי הגדול ביותר שפרץ בתקופת השואה, אשר היה לסמלה המובהק של ההתנגדות היהודית בשואה.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע למרד
גטו ורשה היה הגדול מבין כל הגטאות. כל עוד חשבו יהודי הגטו שהם יצליחו להישאר בחיים ולראות את קץ המלחמה, רובם תמכו בהתנהגות שתאפשר לקהילותיהם להישאר בחיים, כפי שהציעו ראשי היודנראט. הם היססו להתחיל בהתקוממות כל עוד יש שביב של תקווה להצלה, גם אם חלקית. הם העדיפו לנסות עד כמה שניתן להציל את חייהם על פני התנגדות, שהסיכוי להישאר בחיים בה הוא קלוש ביותר. ארגוני הלחימה נהפכו בשלב זה להנהגה אלטרנטיבית, לגוף המבקש להצביע על דרך שיש ללכת בה, לביצוע מרד כעניין של כבוד כאשר יאזלו כל הסיכויים להינצל. באביב 1942 החל גירוש היהודים מהגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. תוך חצי שנה מתחילת הגירוש ירד מספר יושבי הגטו מ-350 אלף ל-60 אלף. רק לאחר שנסתיימו האקציות הגדולות וכבר היה ברור למעט היהודים שנשארו בגטו איזה גורל צפוי להם, הם העדיפו מרד ומוות תוך כדי לחימה על פני שילוח למוות ודאי בטרבלינקה.
עד תחילת המרד התהוו בגטו שני ארגוני התנגדות לכוחות הנאצים:
- הארגון הצבאי היהודי (אצ"י)
- הגוש האנטי פשיסטי, בראשו עמד הקומוניסט פנחס קארטין, וסגנו היה מרדכי אנילביץ'. הארגון, אשר התקיים רק מספר חודשים, היה הבסיס להקמת ארגון היהודי הלוחם (אי"ל).
[עריכה] כוחות ההתנגדות
-
ערך מורחב – ארגון צבאי יהודי
-
ערך מורחב – הארגון היהודי הלוחם
[עריכה] אצ"י
בתחילת 1940 קם בגטו ורשה אצ"י, אשר רבים מאנשיו היו רוויזיוניסטים. אנשיו הגיעו מקרב תנועת בית"ר, ברית החייל, תנועת הצה"ר, אך היו בו אחרים ללא שיוך מפלגתי מוגדר, בעיקר צעירים מקרב מעמד הבורגנות בוורשה. מנהיגיו היו:
- פאוול פרנקל- מנהיג בארגון, ראש מחלקת הארגון, וראש המחלקה הצבאית עם אפלבוים.
- דוד אפלבוים- אחראי מחלקת קשרי חוץ (בעיקר קשר למחתרת הפולנית), ומנהיג (כפי הנראה מנהיג פוליטי) של הארגון.
- לאון "לייב" רודל- אחראי על מחלקת מודיעין ואיסוף מידע.
- דוד ודובינסקי- ראש הנציגות הפוליטית שפעלה במקביל למטה.
[עריכה] אי"ל
ביולי 1942 קם בגטו ורשה אי"ל, שנועד לנהל מרד בנאצים. מפקדת הארגון היהודי הלוחם כללה נציגים של תנועות שונות בגטו, רובן תנועות נוער סוציאליסטיות:
- מרדכי אנילביץ' (מתנועת השומר הצעיר) - מפקד ארגון אי"ל, אחראי על מחלקת הארגון. אנילביץ' נתפס בזיכרון ההיסטורי כמפקד המרד בגטו.
- יצחק (אנטק) צוקרמן (מתנועת דרור החלוץ)- סגנו של אנילביץ', אחראי על חימוש.
- מארק אדלמן (מתנועת הבונד)- אחראי על ביון.
- יוחנן מורגנשטרן (מתנועת פועלי ציון צ.ס.)- אחראי על כספים.
- הרש ברלינסקי (מתנועת פועלי ציון שמאל)- אחראי על תכנון.
- מיכאל רוזנפלד.
[עריכה] הקשר בין שני הארגונים
למרות העובדה כי לשני הארגונים הייתה אותה מטרה- למרוד בנאצים, הם מעולם לא שיתפו פעולה, בשל ההבדלים האידאולוגיים: האי"ל ה"שמאלני" ראה באנשי אצ"י, הימני, פשיסטים. מנגד, אנשי האצ"י ראו באנשי האי"ל מערבבי אידאולוגיות המסכנים בכך את המפעל הציוני. שני הארגונים פעלו בגטו, כאשר האי"ל גדול יותר מבחינת מספר אנשיו, ואילו האצ"י גדול יותר מבחינת ציודו ונשקו. היו ניסיונות הידברות בין הארגונים, אולם הם כשלו. ניסיונם האחרון לשיתוף פעולה היה יום לפני פרוץ המרד, אולם שני הארגונים לא הספיקו אף לתאם עמדות.
[עריכה] ההכנות למרד
![דגם בית הכנסת הגדול אשר פיצוצו בידי הגרמנים סימל את סופו של גטו ורשה](../../../../images/local/thumb/9/97/בי"כ_הגדול_בורשא.jpg/250px-בי"כ_הגדול_בורשא.jpg)
המורדים מהארגון הצבאי היהודי ומהארגון היהודי הלוחם חפרו מקומות מסתור מתחת לבתים ובתוך תעלות הביוב ואגרו בהם מזון. השגת הנשק למאבק הייתה קשה, משום שהמורדים נאלצו ליצור קשר עם אנשי המחתרת הפולנית מחוץ לגטו, שרבים מהם היו אנטישמיים. עלות הנשק הייתה גבוהה מאוד, והגבילה את כמות הנשק שניתן היה לרכוש באמצעים הדלים שעמדו לידי המורדים. הנשק הוברח מפורק והורכב מחדש בגטו. כמו כן, המורדים אילתרו אמצעי לחימה מתוצרת עצמית, בעיקר בקבוקי מולוטוב.
[עריכה] מהלך הלחימה
תושבי הגטו הסתתרו בבונקרים. על פי האומדן, היו במסגרת הארגונים אי"ל ואצ"י ביחד כ-800 לוחמים. ארגון אי"ל, בפיקודו של מרדכי אנילביץ', נלחם בעזרת טקטיקת צליפה-נסיגה על ידי חוליות חמושות ניידות. האצ"י, לעומתו, התבסס יותר על עמדות קבועות בבנייני הגטו, וזאת מאחר שהיה מצויד בחימוש כבד יותר. מפקד האצ"י, על פי המשוער, היה פאוול פרנקל.
המורדים הצליחו להפתיע את הגרמנים. הגרמנים הביאו כוחות משוריינים והבריחו את היהודים מהבונקרים באש ובגז. הגטו החזיק מעמד כארבעה שבועות עד לחיסולו הטוטאלי(כדי להמחיש את גודל ההישג , פולין כולה על חייליה וכוחותיה נפלה לידי הנאצים בתוך 28 יום). תעלות הביוב, שהיו עורק חשוב להעברת קשר, מידע ואמצעי לחימה, שימשו בתום המרד לבריחת יהודים בודדים לצד הפולני. ב-18 בינואר 1943, פרץ השלב הראשון במרד, בעת שהגרמנים ביצעו אקציה. קבוצת יהודים שיועדו למשלוח פתחו באש על השומרים ונמלטו לפני העלייה לרכבות. חברי היודנראט לא שיתפו פעולה עם הגרמנים, והמשטרה המקומית לא הצליחה לכפות על היהודים לעלות לרכבות. במהלך חיפושי הגרמנים אחר הבורחים הם נתקלו באש מיושבי הגטו, הפתעתם מן האש הביאה לנסיגתם המהירה מן הגטו.
ב-19 באפריל 1943, ערב פסח, נכנסו הגרמנים לגטו במטרה לחסלו, בראשם עמד גנרל האס אס והמשטרה יורגן שטרופ. הם נעזרו בכוח שריון ובחיל רגלים שמנה כ-2,000 קלגסים.
כאשר צעדו הגרמנים אל הגטו נתקלו בהתנגדות כבדה מצד הלוחמים, אשר ירו בהם מחלונות הקומות העליונות של בתי המגורים שהתרוקנו מיושביהם. לוחמת הגרילה שבה השתמשו מגיני הגטו, הביאה ליתרון זמני של המגינים על הגרמנים, ואלו נאלצו לסגת ולהתארגן מחדש.
בצהרי אותו יום חל אירוע סמלי ויוצא דופן על ידי כוחות המרד היהודיים. אל גג הבית מספר 7 בכיכר מוראנובסקי, היכן ששכן מטה האצ"י, עלו שני נערים, וקיבעו עליו שני דגלים: הדגל האדום-לבן, דגל הפולנים, ולצדו דגל כחול-לבן, דגלו של הארגון הצבאי היהודי. דגלים אלה נראו היטב ברחובות הגטו ואף מחוצה לו. עדויות מספרות כי קריאות שמחה פרצו אצל הפולנים למראה הדגלים, בשמעם את היריות והפיצוצים ובראותם את הדגלים מתנוססים מעל לכיכר; כך ידעו כי היהודים היו הראשונים שבפומבי הניפו את נס המרד נגד הגרמנים וכי הצליחו להחזיק בכיכר מורנובסקי. במשך ארבעה ימים ניצבו על הבית דגלי המרד. רק לאחר קרבות רבים הצליחו הגרמנים להשתלט על הבית ולהוריד את הדגל ממנו.
בבוקר ה-20 באפריל ניתן ללוחמים אולטימטום להניח את נשקם עד השעה עשר בבוקר. כוחות הואפן אס.אס. שהגיעו למקום נתקלו בהתנגדות כבדה. בשלב זה החלו הגרמנים להצית את בתי הגטו. פעולה זו הייתה היחידה שבכוחה היה להתגבר על ההתנגדות המזוינת בגטו. כאשר נמלטו הלוחמים מן הקומות העליונות הבוערות אל הבונקרים התת-קרקעיים, כילתה השריפה שמעל את אספקת החמצן שמתחת, והפכה את הבונקרים למלכודות חנק. הגרמנים הזרימו גזים רעילים לתעלות הביוב, והיהודים שנאלצו לצאת מן המסתור נורו למוות.
הסיוע שקיבלו הלוחמים מן הפולנים שמחוץ לגטו היה מוגבל. הארמיה קריובה לא השתתפה בלחימה, ולמעט יוזמה מקומית של אחד מן הקצינים שתקף בראש אנשיו עמדה גרמנית ב-20 באפריל, היה היחס למרידה אדיש. הרדיו המחתרתי אשר שידר מלונדון, הודיע על ההתקוממות היהודית אך שבועיים לאחר פריצתה. אנשי הארמיה לודובה ביצעו מספר פעולות, ובמיוחד פעלו כנגד קווי התחבורה של הגרמנים אל הגטו, אך השפעת פעולות אלו הייתה מוגבלת, ונראה כי ערכן היה סימבולי בלבד. חשוב להדגיש כי גם פנייתו של ראש הממשלה הגולה הפולנית לראשי המחתרת הפולנית, בבקשה לסייע למחתרת היהודית לא עזרה, ויחס המחתרת הפולנית נותר כשהיה, מסופר כי המחתרת הפולנית הביאה למורדים היהודים 9 אקדחים, מהם 2 לא עבדו כלל.[דרוש מקור]
הלחימה נמשכה מבית לבית עד ה-16 במאי. ב-8 במאי נהרגו אנילביץ', מנהיג האי"ל, וחברי מפקדתו בבונקר שלהם, ברח' מילא 18, כשהם לוחמים עד הסוף, ואיש מהם לא נפל חי בידי הגרמנים. רבים שלחו יד בנפשם. כמה עשרות הצליחו להימלט אל הצד הארי בעזרת לוחם האי"ל שמחה רותם (קאז'יק). באותו יום כינס הגנרל יורגן שטרופ את כוחותיו לצפות בפיצוצו של בית הכנסת הגדול בורשה. בצעד סמלי זה בא הסוף למרד, ושטרופ דיווח למפקדיו כי "גטו ורשה איננו עוד".
[עריכה] מורשת מרד גטו ורשה
מרד גטו ורשה הוא המרד הגדול והמשמעותי ביותר של יהודים נגד הנאצים בשואה, וככזה הוא נחשב לסמל של התנגדות היהודים וגבורתם בזמן השואה. המורדים, באמצעים הדלים שעמדו לרשותם, הצליחו להחזיק מעמד ולעמוד בגבורה מול מכונת המלחמה הנאצית במשך כמעט חודש תמים. מרד גטו ורשה היה הגם המרד היהודי הידוע היחיד במהלך השואה, בו הצליחו המורדים לגרום לאבידות משמעותיות יחסית בקרב האויב הנאצי.
לאחר קום מדינת ישראל, רצו לייחד את יום השנה לפרוץ מרד גטו ורשה כיום הזיכרון לשואה ולגבורה. אולם המרד בוורשה פרץ ב-19 באפריל 1943, י"ד בניסן ערב חג הפסח ה'תש"ג, וערב חג הפסח איננו תאריך מתאים ליום זיכרון לאומי. לבסוף הוחלט בשנת 1951 לקבוע את כ"ז בניסן - תאריך שהוא שישה ימים לאחר תום חג הפסח - עדיין קרוב לתאריך פרוץ מרד גטו ורשה, ושבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל. [1] סמליותו הדתית של התאריך באה לידי ביטוי בכך שהוא חל בימי ספירת העומר שהם ימי אבל לעם ישראל. סמליותו הלאומית באה לידי ביטוי בכך שהוא חל שמונה ימים לפני יום העצמאות ובכך מדגיש את המעבר של הלאום היהודי "משואה לתקומה".
קיבוץ יד מרדכי קרוי על שמו הגיבור מרדכי אנילביץ', מנהיג המרד.
תנועת הנוער העובד והלומד מקדישה חלק נכבד מן המסע התנועתי לפולין, שכותרתו "המסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער - שואה וגבורה", ללימוד האתוס של מרד גטו ורשה. הרציונל החינוכי של המסע מלווה את התפתחותה של התנועה הציונית בגולה, ומגיע לשיאו באירועי המרידות בגטאות וההתנגדות היהודית בתקופת השואה. כמו כן, עוסק המסע בהנצחת פעילות הארגון היהודי הלוחם וחבריו בגטו ורשה ובמקומות אחרים בפולין בתקופת השואה.
קיבוץ לוחמי הגטאות הוקם ברובו על ידי לוחמי הגטו ששרדו, ביניהם יצחק צוקרמן, צביה לובטקין וחווקה פולמן-רבן. בקיבוץ עומד מוזיאון בית לוחמי הגטאות, העוסק בהנצחת השואה בכלל, וההתנהגדות היהודית בזמן השואה בפרט. הקיבוץ והמוזיאון עורכים מידי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה טקס, בו משתתפים מאות אנשים, ביניהם חניכי תנועות הנוער.
[עריכה] ראו גם
- הארגון היהודי הלוחם
- הארגון הצבאי היהודי
- השואה - מונחים
- מרדכי אנילביץ'
- טוסיה אלטמן
- יום הזיכרון לשואה ולגבורה
[עריכה] לקריאה נוספת
- דני דור (עורך), גיבורים ונואשים - 60 שנה למרד גטו ורשה, הוצאת בית לוחמי הגטאות.
- מריאן אפלבאום, בחזרה לגטו ורשה - התקוממות האיגוד הצבאי היהודי, הוצאת יד ושם, 2004.
- ישראל גוטמן, "איך כותבים היסטוריה - על מרד גטו ורשה", ב-ילקוט מורשת 80, הוצאת מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', ת"א, דצמבר 2005.
- ישראל גוטמן, מרד הנצורים: מרדכי אנילביץ’ ולחימת גיטו ורשה, הוצאת מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', 1993.
- * "המורדים האחרונים" (סרט דוקומנטרי - 2007) - סיפורם של הלוחמים האחרונים במרד גטו ורשה
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מרד גטו ורשה |
- מרד גטו ורשה באתר "יד ושם"
- מרד גטו ורשה, באתר הכנסת
- מרד גטו ורשה, באתר "דעת"
- מרד גטו ורשה, באתר של מכללת תלפיות
- חסידי חב"ד בזמן מרד גטו וורשה, מתוך הסדרה "חב"ד בשואה" - שניאור זלמן ברגר
- מלחמת אין ברירה מתוך אתר הארץ
[עריכה] הערות שוליים
- ^ שנר משה, מועדי ישראל - יום הזיכרון לשואה ולגבורה - מכללת אורנים
