מעיין ברוך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מעיין ברוך הוא קיבוץ השוכן בצפון עמק החוּלה, בין קרית שמונה לדפנה, ליד נחל שניר (חצבני) ברום 200 מטר.

הקיבוץ הוקם סמוך למפגש הגבולות ישראל־סוריה־לבנון, על אדמת המושב חַמַרָה שנִנטש במאורעות תל־חי. המייסדים היו בני שלוש קבוצות שנפגשו בהכשרה בכפר גלעדי:

• הכשרת פלמח יוצאי תנועת הנוער התנועה המאוחדת.
• הכשרת "הבונים" מארצות־הברית, מהם פעילים בהעפלה.
• גרעין "חיילים־חלוצים", שהתארגן בצבא הבריטי מחיילים יהודים מדרום אפריקה במלחמת העולם השנייה.

בהמשך נוספו השלמות מן "התנועה המאוחדת" ולימים מן "הנוער העובד והלומד", וכן משפחות ובודדים מהארץ ומחו"ל.

היישוב נוסד ב־11 במרץ 1947, כחצי שנה לפני מלחמת העצמאות, ונקרא על שם עסקן ציוני. השתייך תחילה לקיבוץ המאוחד, אחר לאיחוד הקבוצות והקיבוצים ("האיחוד"), עתה לתנועה הקיבוצית המאוחדת.

במשך כל תולדותיו, למרות ניסיונות לגדול, נותרה אוכלוסייתו בסביבות 150 חברים. הקף קטן זה של האוכלוסייה קבע רבות באופיו של היישוב – מצד אחד במגבלות שחלו על האפשרויות התרבותיות, ומצד שני בטיפוח אינטימיות ולכידוּת חברתית. גם מצוקה כספית מתמדת הטילה צל על תולדותיו של הקיבוץ ומגבלות על רווחת חבריו. לעומת זאת טיפחו החברים גאווה מקומית, המתבססת על אהבת נופו של הגליל ועל חברה מאוזנת, המְתמרנת בין קנאות קיבוצית לבין מתן חופש לפרט ועידוד יוזמתו. העֵרָנוּת הפוליטית נמוכה והסובלנות רבה, אולי בעקבות הטראומה של הפילוג בקיבוץ המאוחד בראשית שנות ה־50. החֶברה בקיבוץ רבגונית במוצאה ובאופיה, גאה במיזוג הגלויות המוצלח (חברים נולדו ב־33 ארצות שונות, כמחציתם יוצאי ארצות אסיה ואפריקה), עם השפעות חזקות במיוחד לקווי־אופי ישראליים ואנגלו־סכסיים (ארצות הברית ודרום אפריקה).

ביישוב פועלת מכינה קדם צבאית - מדרשה למנהיגות חברתית.

ענפי הפרנסה העיקריים: מפעל מתכת - גל־גליל (גלגלי־תעשייה וכבישה קרה של מתכת), עבודות־חוץ, מטעי אבוקדו, מטעי נשירים, גידולי־שדה מגוונים, רפת לחלב (אוחדה עם זו של לוחמי הגטאות וממוקמת שם), לול פטימים לבשר, השכרת דירות (בעיקר לסטודנטים במכללת תל-חי), מפעלי־תיירות, שותפות במפעלים אזוריים. ענפי־שרות – כגון מכבסה, מוסך, מסגריה, חשמליה ושרברבייה – פועלים כמֶרכזי־רווח, ועומדים גם לשרותם של אנשים מבחוץ. רוב השטחים של גידולי השדה מפוזרים ומרוחקים מהבית. בין הענפים שהיו ואינם עוד נמנים מדגה, מכוורת, מאפיה, פלחה בנגב, גן־ירק, דיר צאן, ושותפויות מוגבלות עם מפעלי התעשייה ביישובים הסמוכים דפנה והגושרים.

בעיות ביטחון מלוות את הקיבוץ לאורך כל תולדותיו. אחרי מלחמת ששת הימים התרחק הגבול הסורי, אך גבול לבנון נותר קרוב, וחומרת הפרעתה של עובדה זו משתנה מדי פעם לכאן ולכאן. מאז נסיגת ישראל מלבנון במאי 2000 שקט הגבול.

מהקיבוץ נשקף נוף מרהיב של עמק החוּלה וההרים המקיפים אותו: הרי נפתלי בגליל ממערב, מורדות הגולן מדרום־מזרח, ומעל לכל החרמון מצפון־מזרח. הגינון נאה ומטופח, ומשולבים בו פסלים של האמן דוד פיין, חבר הקיבוץ. במוזיאון האדם הקדמון שבקיבוץ, פרי איסופו של חבר הקיבוץ אמנון אסף, מרוכזים הממצאים הפרהיסטוריים של כל עמק החוּלה, ונודעת לו חשיבות בינלאומית בשטחו. אמנים חברי הקיבוץ התפרסמו בעיקר בפיסול ובספרות. הסופר אמנון שמוש, שהיה ממייסדי הקיבוץ ומתגורר בו עד היום, עסק בחיי הקיבוץ בחלק מיצירותיו. שגרה ברוכה של חיי חֶברה ותרבות מתבטאת בין היתר בשמירה על הנוהג לחוֹג – הן אירועים חברתיים (חתונה, בר־מצווה) והן את מועדי ישראל – במסגרת הקיבוץ כולו ובתוכנית מקורית בכוחות מקומיים.

בשנים האחרונות מאפיינים את הקיבוץ שיפור במצב הכלכלי, מגמות צנטריפוגליות ("הפרטה") בכלכלה ובחברה ובתרבות, יציבוּת חברתית (מעט עזיבות), ויחד עם זה גם חוסר הצטרפות של צעירים והזדקנות האוכלוסייה. בשלבי ביצוע נמצאת תוכנית להרחבה קהילתית של היישוב, היינו הקמת שכונה של תושבים שאינם חברים בקיבוץ.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• תמונת לוויין של מעיין ברוך באתר Google Maps
• מפה טופוגרפית באתר "עמוד ענן"
  

  

  מוזיאון האדם הקדמון, 2007

קיבוצי המועצה האזורית הגליל העליון
איילת השחר · ברעם · גדות · גונן · דן · דפנה · הגושרים · חולתה · יפתח · יראון · כפר בלום · כפר גלעדי · כפר הנשיא · כפר סאלד · להבות הבשן · מחניים · מלכיה · מנרה · מעיין ברוך · משגב עם · נאות מרדכי · סאסא · עמיר · צבעון · קדרים · שדה נחמיה · שמיר · שניר