יחיאל די-נור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יחיאל די-נור (פיינר) (16 במאי 1909 - 17 ביולי 2001) סופר שואה ישראלי יליד פולין, שרד את מחנות ההשמדה הנאצים וכתב ביידיש ובעברית. ידוע בשם העט שלו "ק. צטניק".

תוכן עניינים 1 תולדות חייו 2 עמדותיו 3 ביקורת 4 רשימת ספריו לאחר השואה 5 לקריאה נוספת 6 קישורים חיצוניים

[עריכה] תולדות חייו

נולד ב-1909 בסוסנוביץ, פולין.

בצעירותו למד בישיבת חכמי לובלין בעיר לובלין, והיה ידוע כעילוי, בין מתי מעט שראש הישיבה לימד אותם קבלה. בצעירותו כתב שירים ביידיש והיה עסקן של צעירי אגודת ישראל בפולין. תקופת השואה עברה עליו, כמו על יהודים רבים באירופה, במחנות עבודה וריכוז. נחקר פעמיים על ידי הגסטפו בעיר קטוביץ אז ראה לראשונה את אדולף אייכמן. באוגוסט 1943 הגיע למחנה אושוויץ. בהמשך עבד עבודות כפייה בזקראו ובעוד מחנה אחר. בשואה איבד את כל משפחתו ואת אשתו הראשונה.

לאחר שיחרורו הרגיש צורך עז לתעד ולספר את חוויית השואה לאלו שלא נכחו שם. הוא הקדיש את כל חייו לנושא זה, עד כדי כך שאשתו נינה (אשר בעשור האחרון לחייה שינתה את שמה ל'אלי-יה') נהגה לומר: "החיים במחיצתו היו לא קלים. היה צפוף. בכל פעם שהיה נכנס, היו באים איתו ביחד גם ששת המיליונים". במהלך כתיבת ספריו היה די-נור "מחזיר" את עצמו לאושוויץ: היה מסתגר בחדרו לבוש בכותונת האסיר שלו ולא מתקלח,ישן או אוכל ימים ארוכים.

לאחר שעלה לארץ דרך איטליה , התחתן בשנית עם נינה אשרמן, בתם של הגניקולוג פרופ' יוסף (גוסטב) אשרמן ואשת האשכולות מלכה (וילנר) אשרמן, כפי שהוא מספר בספרו האוטוביוגרפי העימות, ונולדו לו בן (ליאור - איש נדל"ן) ובת (דניאלה - מוציאה לאור).

נפטר ב-2001 בישראל. בצוואתו ביקש לפרסם את מותו רק בתום השבעה, כדי למנוע ממותו והלוויתו להפוך לאירוע תקשורתי.

מחקר מקיף יחיד שנעשה בעניין תולדות חייו מופיע בספרו של חוקר ספרות היידיש והשואה, באוניברסיטה העברית בירושלים, פרופ' יחיאל שיינטוך, "מסיח על פי תומו".

[עריכה] עמדותיו

די-נור התנגד באופן נחרץ להסכם השילומים. את תחושותיו בעניין זה הביע בספרו היחיד שלא נכתב כפרוזה, "כוכב האפר", בפואמה "וידרגוטמכטונג / שילומים" ובסוף ספרו: "השעון".

די-נור היה עד במשפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן, שהתקיים בירושלים (1961), מכיוון שהיה בין המעטים שפגשו את אייכמן בתקופת השואה ונותרו בחיים. בתחילת עדותו, טבע לאושוויץ את המונח "פלנטה אחרת". עדותו, שבמהלכה התעלף, הייתה קצרה, ונותרה חרותה בזיכרון הקולקטיבי כאחד מסמלי הטראומה של השואה.

וזו הייתה עדותו:

"אין זה שם ספרותי. אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ. הייתי שם בערך שנתיים. אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על-פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו… הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר ק. צטניק".

לאחר פרוץ האינתיפאדה, בעקבות התעללות של חיילי צה"ל בפלסטינים, התראיין לעיתון, וטען שעם ישראל הם השבת של העולם, וחיילים אלו במעשיהם חיללו את השבת.

עוד לפני השואה עסק בכתיבה. אולם לאחר השואה ראה צורך להשמיד כל זכר לספריו מלפני השואה. הוא טס לארצות הברית ושם, בספריית הקונגרס, השמיד עותק של ספר שירה שכתב לפני פרוץ המלחמה. כן גנב ושרף את העותק האחרון שנשאר, שהיה בספרייה הלאומית בירושלים. את שארית הדפים השרופים שלח למנהל הספרייה על מנת להוכיח לו כי הספר הושמד ולא נלקח לספריה פרטית כלשהי. את מעשיו הסביר די-נור בדברים: "הספר הזה היה שייך לעולם שכבר לא קיים, לעולם שנשרף".

ספריו הם, כלשונו, "לא ספרות רגילה, אלא כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ". אפשר לראות בספריו תיעוד של חייו ושל משפחתו. קורותיו בשואה מתוארות בספרו הראשון, "סלמנדרה", שאותו כתב (ביידיש) מיד עם שחרורו מהמחנה תחת שם העט "ק. צטניק" (קצטניק ביידיש ובגרמנית - כינוי למי שנמצא במחנה ריכוז, אשר מקורו בראשי התיבות KZ למילה הגרמנית Konzentrationslager (מחנה ריכוז)). כתב היד של "סלמנדרה" הובא לישראל על ידי שליח הסוכנות היהודית באיטליה, השחקן והקריין אליהו גולדנברג, אותו השביע די-נור (אז יחיאל פיינר) להוציאו לאור. הספר תורגם ונערך בידי י"ד ברקוביץ ויצא לראשונה לאור בהוצאת דביר בשנת 1946. בשנת 2007 תראה אור המהדורה המקורית המלאה והלא ערוכה ביידיש ובעברית, עם הערות מאת פרופ' יחיאל שיינטוך.

סיפורה של אחותו, שאולצה לספק שירותי מין לחיילי הצבא הנאצי, מתואר בספר "בית הבובות". ספר זה תורגם ליותר מ-32 שפות, יצא לאור בתחילת שנות ה-50 של המאה העשרים ולמעשה יצר ז'אנר חדש של תיעוד ביוגרפי כסיפורת.

סיפורו של אחיו הצעיר, מוני, שכילד חווה התעללות מינית במחנה הריכוז, מתואר בספר "קראו לו פיפל" אף הוא ראה אור בשנות ה-50 של המאה העשרים.

בשנות ה-60 כתב את "כוכב האפר" - היחיד מבין ספריו שאינו פרוזה אלא מקבץ פואמות. ספר זה יצא גם כאלבום בשלוש שפות (עברית, אנגלית ויידיש) תחת השם "השעון אשר מעל הראש". לאלבום נתווספו ליתוגרפיות של האמן גרשון קניספל והוא הפך למבוקש על ידי אספנים בעולם.

בסוף שנות ה-60 ראה אור הספר "כחול מאפר" (מאוחר יותר יצא שוב לאור תחת השם "העימות") הסוגר את מעגל חייו של די-נור ומתעד את חיי משפחתו בישראל, את המפגש עם אשתו נינה, את ימיה הראשונים של המדינה, את מחלת הנפש שבה לקתה נינה, את הולדת ילדיו ואת הקונפליקט עם ערביי ארץ ישראל כמראה לשבר הזהות היהודי-ישראלי.

יוצא דופן מבין ספריו, הוא הספר "צופן א.ד.מ.ע." - ספר מיסטי רווי דימויים קבליים שנכתב בעקבות טיפול ב-LSD המחבר עבר בעיר ליידן בהולנד בידי פרופ' באסטיאנס , שהתמחה בטיפול בניצולי שואה באמצעות טיפול בטרנס בהשפעת סמים. האותיות א.ד.מ.ע. נכתבו על ידי די-נור בראש כל אחד מספריו. הוא סירב להסביר את פשרן, אך סיפר כי אותיות אלו הצילו אותו ממוות כששהה באושוויץ. הפרופסור שיינטוך, מהחוג ללשון וספרות יידיש במכון למדעי היהדות מהאוניברסיטה העברית טוען כי אותיות אלו מייצגות את ראשי תיבות של התפילה "אלהא דמאיר ענני", הנחשבת כתפילת הצלה מאגית והיא מכוונת לתנא רבי מאיר. הספר "צופן א.ד.מ.ע." שראה אור בשנות ה-80 של המאה העשרים, מתאר את תחושותיו של די-נור בשואה במבט רטרוספקטיבי תחת השפעת הסם. בעקבות הטיפול שעבר כעבור שלושים שנה מעת הטראומה, שינה די-נור את הגדרת אושוויץ כפלנטה אחרת ושואה קוסמית, וקבע שאת אושויץ לא יצר השטן, אלא האדם באשר הוא אדם, "אנשים כמוני וכמוך" (צופן אדמע עמ' 123,119).

ספריו הדרמטיים, על השואה ועל זוועות אושוויץ, נלמדים בבתי הספר בכיתות הגבוהות כחלק ממערכי השיעור לקראת הנסיעות המאורגנות למחנות ההשמדה. כל ספריו תורגמו לשפות רבות והתפרסמו ברחבי העולם.

[עריכה] ביקורת

ב-1994 פרסם חוקר הספרות דן מירון מאמר ובו תקף את דרך ייצוג השואה אצל די-נור והאשים אותו בשימוש "באמצעים הספרותיים הגסים והמגרים ביותר". ב-2007 הוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים הסרט "סטלגים" של ארי ליבסקר, שביקר את די-נור ועשה קישור בינו לבין הספרות הפורנוגרפית של ספרוני הסטלגים [1].

[עריכה] רשימת ספריו לאחר השואה

• סלמנדרה (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). חיפה: שקמונה חברה להוצאה לאור בע"מ, 1971.
• בית הבובות (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). חיפה: שקמונה חברה להוצאה לאור בע"מ, 1972.
• פיפל (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). חיפה: שקמונה חברה להוצאה לאור בע"מ, 1971.
• כוכב האפר. תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשכ"ז 1966.
• קראו לו פיפל. תל אביב : עם הספר, 1962.
• צופן - אדמע : משא הגרעין של אושוויץ. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987.
• חבוטי-אהבה. תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ד 1984.
• השעון (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). תל אביב : הקיבוץ המאוחד, 1994
• העימות (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים).‫ תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1989.
• נקם. תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ב 1981.
• דניאלה. תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תש"מ 1980.

[עריכה] לקריאה נוספת

• יחיאל שיינטוך, כמסיח לפי תומו - שיחות עם יחיאל די-נור (ק. צטניק) בליווי תעודות והערות, בית לוחמי הגטאות ומכון דב סדן, 2003 .
• רינה דודאי, קיטש וטראומה. מקרה מבחן: בית הבובות מאת ק. צטניק. מכאן כרך ו'. עמ' 125-142.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: יחיאל די-נור

• ענת שפיצן, ק. צטניק - איש בלי שם, באתר "סנונית"
• מתיה קם, ק. צטניק (1917-2001), באתר מט"ח
• יחיאל די-נור בלקסיקון הספרות העברית החדשה
• יחיאל די-נור, באתר המכון לתרגום ספרות עברית
• תום שגב, "ק. צטניק" הוא גם קרל צטינסקי, בעיתון הארץ