רבי מאיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רבי מאיר
דור	דור רביעי לתנאים
בית מדרש	בי רבי עקיבא
רבותיו	רבי עקיבא, רבי ישמעאל; אלישע בן אבויה
חבריו	רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון
תלמידיו	רבי יהודה הנשיא, סומכוס

רבי מאיר - מגדולי התנאים בדור הרביעי, ממנהיגי התקופה שאחרי מרד בר כוכבא. על פי מקור אגדי במסכת גיטין אביו היה צאצא של נירון קיסר שהתגייר. בהתאם לכך, מקור אחר טוען כי שמו המקורי היה נהוראי, (או מישא - לגרסה אחרת), תרגום ארמי ל'מאיר', ונקרא מאיר היות ש'האיר עיני חכמים בהלכה'.

[עריכה] רבותיו

רבו המובהק היה רבי עקיבא, אך הוא מוזכר כתלמידם של עוד כמה תנאים דומיננטים. גם רבי ישמעאל, בר הפלוגתא הגדול של רבי עקיבא, מוזכר כרבו, וכן אלישע בן אבויה (המכונה "אחר"), התנא שיצא לתרבות רעה. על כך אומרת הגמרא (מסכת חגיגה ט"ו, עמ' ב): "רבי מאיר - רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק". כלומר, למד ממנו רק את הדברים הטובים. רבי מאיר מוזכר בין חמשת התלמידים שנותרו לרבי עקיבא אחרי מות 24,000 התלמידים.הוא הוסמך לרב במסירות נפשו של רבי יהודה בן בבא בתנאים מחתרתיים באזור שבין אושא לשפרעם (כיום צומת סומך).

[עריכה] חייו

לכלכלתו עסק רבי מאיר בלבלרות. הוא כתב ספרי תורה ומגילות. כדי לשפר את כתיבתו ולהעניק לה יופי וחן עירבב סוגים שונים של דיו סממנים (צמחים). הוא היה בעל זיכרון טוב וגילה בקיאות בכל ספרי הקודש. מסופר כי פעם נקלע למקום ללא ספרי קודש וכתב את כל מגילת אסתר מזיכרון בלבד.

[עריכה] פעולותיו

רבי מאיר היה בין החכמים שייסדו מחדש את הסנהדרין באושא, לאחר שנעקרה ונסגרה ביבנה, בעקבות המרד. בתלמוד הבבלי מתואר כי שם מונה להיות ה'חכם', תפקיד שמהותו לא הובררה.

רבי מאיר אמנם נחשב למחמיר בעמדתו ההלכתית, אך גישתו כלפי עמדות וקולות אחרים, שאינם מהעולם הרבני, הינה סובלנית וקשובה. הוא ניהל שיחות עם פילוסופים, ומוזכר כי היה מושל משלים, ז'אנר מוכר בעולם ההגות הרומאי. הוא מוזכר גם כמי שנשלח לנהל שיחות עם הרומאים ברומי. עובדה נוספת התורמת להתרשמות כי עמדתו הייתה פתוחה וסובלנית, היא הישארותו נאמן ותלמיד לרבו אלישע בן אבויה גם לאחר שיצא זה לתרבות רעה (אמנם לפי מקורות מסוימים הייתה תוכניתו לנסות ולהחזירו בתשובה, אך גם בהם ניכר כי לא הייתה זו כוונתו היחידה).

עם זאת, הפתיחות שהפגין ביחס לתרבות הזרה נעצרה כאשר מדובר בדלי העם ונמוכי התרבות. הוא אסר על תלמידי חכמים להתארח אצל אלו שאינם בקיאים בהלכה, אשר כונו באותם ימים עם הארץ, ואף גינה באופן נמרץ קשרי נישואין עימם.

תרומתו לעולם ההלכה ולכינונה של המשנה היא משמעותית. אחד מהקבצים העיקריים מהם הורכבה משנתו של רבי יהודה הנשיא היא 'משנתו של רבי מאיר', הדומיננטיות של משנתו כנראה כה רבה, עד כי רבי יוחנן טבע את הכלל "סתם משנה רבי מאיר... אליבא דרבי עקיבא".

רבי מאיר, על אף שהיה ממחבבי וממדגישי קדושתה של ארץ ישראל, וקדושתו של מי ששוכן בה, נאלץ ככל הנראה לגלות לבבל ולהיקבר שם, אך ביקש להניח את ארונו על חוף הים, כדי שילחכו גלי ימה של ארץ ישראל את ארונו. על־פי מסורת אחרת, הוא נטמן בקבר רבי מאיר בעל-הנס שבטבריה. על פי המסורת העממית, המובאת על ידי רבי חיים ויטאל בשער הגלגולים, שם הוא מציין כי נראה לו שגם רבו, האר"י אישר זאת, נקבר רבי מאיר מעומד. הסיבה לכך שהוא קבור בעמידה, היא שזכויתיו לא נעלמו מהעולם עם מותו, והן ממשיכות לעמוד ולהגן על עם ישראל בכל הדורות^[^{דרוש מקור}^]. גלותו מוסברת על ידי עיסוקו בפדיון שבויים מידי הרומאים, אך בפירוש רש"י מופיעה אגדה שמקורה אינו ברור, לפיה יזם ר' מאיר שאחד מתלמידיו ינסה לפתות את אשתו ברוריה (בתו של רבי חנינא בן תרדיון), כדי להוכיח לה את דעתו ש"נשים דעתן קלה" ומשהצליח התלמיד ונודע הדבר לברוריה, שלחה יד בנפשה ובשל כך הגלה עצמו. אשתו ברוריה היא האישה היחידה הנחשבת בגמרא כשווה בחכמתה בתורה לחכמת הגברים.

[עריכה] בעל ניסים

במהלך הדורות הוצמד לשמו הכינוי רבי מאיר בעל הנס. הכינוי "בעל הנס" הוא כינוי כללי בתלמוד למי שנעשה לו נס, אולם בתודעת היהודים לאורך הדורות הפך הכינוי "בעל הנס" להיות חלק בלתי נפרד משמו של רבי מאיר. בתלמוד מסופר על מספר ניסים שנעשו לו. ביניהם - חיילים רומאים שרדפו אחריו הוכו בסנוורים; הוא הבטיח לסוהר ששחרר את גיסתו מבית בושת, שבו הוחזקה על ידי הרומאים כעונש, שיינצל אם יאמר "אלהא דמאיר ענני", והבטחתו התקיימה.

בשל סיפורים אלו התפתחה אמונה עממית רווחת כי רבי מאיר הבטיח ישועות לכל מי שינדב צדקה לעילוי נשמתו לעניי ארץ ישראל. על כן, ישנם רבים שהולכים להתפלל ליד מה שנחשב לקברו, ותורמים כסף לצדקה. לפי המנהג, בשעת נתינת הצדקה אומרים "אלקא דמאיר עננו" פעם אחת או שלש פעמים.

כיום קהילות רבות מחזיקות "קופת צדקת רבי מאיר בעל הנס", המפורסמים והגדולים שביניהם הם: