זכריה בן יהוידע
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בתנ"ך, זכריה היה בנו של יהוידע הכהן, בתקופת יואש מלך יהודה. היה דיין, נביא ולפי המדרש - כהן גדול[1]. זכריה הוצא להורג לאחר שהוכיח את המלך ואת שרי יהודה על מעשיהם שנשתנו לרעה. מעשה הריגתו מוזכר במדרשים כאחד החטאים שגרמו לחורבן בית המקדש הראשון, למעלה ממאתיים שנה אחר כך.
תוכן עניינים |
[עריכה] מעשה הריגתו ונסיבותיו
אביו, יהוידע, היה רבו של המלך יואש, והוא העלה אותו למלוכה. אחרי מות יהוידע באו שרי יהודה, השתחוו למלך ועשאוהו אלוה. בראותו זאת התפתה המלך יואש ושמע אליהם. הכתוב בדברי הימים מספר על כפיות הטובה של יהואש לאחר מות יהוידע. כאשר זכריה בן יהוידע אמר דברי תוכחה כנגד מעשיהם הרעים של יואש ושריו, ציווה הלה והוציאוהו להורג.
| וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ, אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם. וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם, וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים, וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת. וַיִּשְׁלַח בָּהֶם נְבִאִים לַהֲשִׁיבָם אֶל ה', וַיָּעִידוּ בָם וְלֹא הֶאֱזִינוּ. וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן, וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם, וַיֹּאמֶר לָהֶם: כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים, לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה'? וְלֹא תַצְלִיחוּ, כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם! וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ, בַּחֲצַר בֵּית ה'. וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ, וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ; וּכְמוֹתוֹ אָמַר: יֵרֶא ה' וְיִדְרֹשׁ. |
||
| -- דברי הימים-ב כד, יז-כב | ||
"וּכְמוֹתוֹ אָמַר: יֵרֶא ה' וְיִדְרֹשׁ" - לפני מותו של זכריה, אמר וביקש מאת ה' שיתבע את דמו וינקום את נקמתו. נקמת דמו של זכריה מיואש המלך מוזכרת כמה פסוקים אחר כך. הכתוב מספר, מיד לאחר סיפור הריגת זכריה, שעלה חיל ארם על יהודה וירושלים. הארמים פגעו והרגו רבים משרי העם ומפשוטי העם, ולקחו שלל לדמשק. הכתוב מציין שזה אירע "כי עזבו את ה' אלוהי אבותיהם". כשחיל ארם עזב את ירושלים, נותר המלך יואש פצוע:
| וּבְלֶכְתָּם מִמֶּנּוּ, כִּי עָזְבוּ אֹתוֹ בְּמַחֲלֻיִים רַבִּים, הִתְקַשְּׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו בִּדְמֵי בְּנֵי[2] יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן, וַיַּהַרְגֻהוּ עַל מִטָּתוֹ וַיָּמֹת, וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּעִיר דָּוִיד, וְלֹא קְבָרֻהוּ בְּקִבְרוֹת הַמְּלָכִים. וְאֵלֶּה הַמִּתְקַשְּׁרִים עָלָיו: זָבָד בֶּן שִׁמְעָת הָעַמּוֹנִית, וִיהוֹזָבָד בֶּן שִׁמְרִית הַמּוֹאָבִית [3]. | ||
| -- דברי הימים-ב כד, כה-כו. | ||
[עריכה] מעשה הריגתו ונקמת דמו - במדרשים
לפי המדרשים, נקמת דמו של זכריה לא מוצתה בדמי יואש בלבד, ונקשרים אליה מאורעות שאירעו בחורבנם של בתי המקדש. מעשה הריגתו של זכריה מוזכר במדרשים כאחד החטאים הכבדים שגרמו לחורבן.
[עריכה] מסע הרצח של נבוזראדן
המדרש בקהלת-רבה, על הפסוק "ומקום הצדק שמה הרשע" (ג, טז)[4], עוסק במעשה הריגתו של זכריה ובנקמת דמו:
| רבי יונתן בעא קמיה (שאל לפני) רבי אחא: באיזה מקום הרגו את זכריה? בעזרת ישראל או בעזרת נשים? אמר לו: לא בעזרת נשים, ולא בעזרת ישראל, אלא בעזרת כהנים. ולא נהגו בדמו לא כדם צבי ולא כדם איל: בדם איל וצבי כתיב בהם בתורה (ויקרא יז) "ושפך את דמו וכסהו בעפר", אבל זכריה הצדיק לא נהגו בדמו לא כדם איל וצבי אלא שפכוהו על האבנים, דכתיב (יחזקאל כד): "כי דמה בתוכה היה על צחיח סלע שמתהו". כל כך למה? להעלות חימה ולנקום נקם. ועל כך כתיב (קהלת יב, א): וזכור את בוראיך בימי בחורותיך. | ||
המדרש עובר לעסוק במעשה נקמת דמו של זכריה על ידי נבוזראדן רב טבחים בשעת החורבן, כ-250 שנה לאחר הריגתו של זכריה (החלקים שבארמית תורגמו לעברית):[5]
| את מוֹצא, בשעה שעלה נבוזראדן להחריב את ירושלים רמז הקב"ה לאותו הדם שיהיה תוסס ועולה. רנ"ב שנה, מן יואש עד צדקיה מה עשו? גרפו עליו כל עפר, ועשו כל ערימה, ולא נח, והיה הדם תוסס ומרתיח (מעלה קצף). אמר הקב"ה לדם: זה הזמן שתפרע את שטר-הצוואה שלך. כיון שעלה נבוזראדן וראה את הדם, אמר להם: מה טיבוֹ של דם הזה, שתוסס כך? אמרו לו: דם פרים ואילים וכבשים שהיו שוחטין ומקריבין. הביא פרים וכבשים ואילים ושחט עליו, ולא שתק ולא נח ולא עמד. מיד הביאן, תלאן בגרדון, אמר להם: אמרו לי מה טיבו של דם זה, ואם לא - אסרק את בשרכם במסרקות של ברזל! אמרו לו: הואיל והקב"ה רוצה לתבוע דמו מידנו - נגלה לך, אמרו לו: כהן ונביא ושופט היה מתנבא עלינו את כל הדברים האלה שאתה עושה עמנו, ולא היינו מאמינים בו, ועמדנו עליו והרגנוהו על שהיה מוכיחנו. מיד הביא שמונים אלף פרחי כהונה ושחט עליו (על הדם של זכריה), ולא נח, והיה הדם בוקע ועולֶה, עד שהגיע לקברו של זכריה. ועוד הביא סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה ושחט עליו, ולא נח. באותה שעה בא אותו רשע וזעק על הדם, ואמר לו: במה טוב אתה, ומה הדם שלך עדיף מדמם של אלו? רוצה אתה שאאבד כל אומתך בגללך? באותה שעה נתמלא הקב"ה רחמים ואמר: ומה אם זה, רשע בן רשע ואכזרי, ועלה להחריב את ביתי - נתמלא עליהם רחמים, אנכי שכתוב בי (שמות ל"ד) ה' ה' אל רחום וחנון, וכתיב בי (תהלים קמ"ה) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו - על אחת כמה וכמה! באותה שעה רמז הקב"ה לאותו דם ונבלע במקומו. |
||
בתלמוד[6] מסופר שנבוזראדן הזדעזע והתגייר בעקבות המעשה הזה.
בסיום המדרש רבי יודן מוסיף פרטים על הריגתו:
| אמר רבי יודן: שבע עבירות עברו ישראל באותה שעה: הרגו כהן, ונביא, ודיין, ושפכו דם נקי, וטימאו את העזרה, ויום השבת, ויום הכיפורים היה. | ||
| -- קהלת רבה שם. | ||
[עריכה] אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא
ירמיהו הנביא מקונן במגילת איכה:
| רְאֵה ה' הַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה, אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים, אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא. | ||
| -- איכה כ, ב. | ||
"כהן ונביא" שמוזכר כאן - פירשו חז"ל שמדובר בזכריה, שנהרג בבית המקדש. בהקשר הזה, התלמוד מביא את הברייתא הבאה, על חורבן בית המקדש השני:
| מעשה בדואג בן יוסף שהניחו אביו בן קטן לאמו. בכל יום הייתה אמו מודדתו בטפחים, ונותנת משקלו של זהב לבית המקדש. וכשגבר אויב - טְבָחַתּוּ ואכלתו. ועליה קונן ירמיה (איכה ב): אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים. משיבה רוח הקדש ואומרת: אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא! | ||
| -- בבלי, יומא לח ע"ב.[7] | ||
[עריכה] ביקורת על זכריה
בתוך הדברים שמביא המדרש באגדות על החורבן, מובאת ביקורת על זכריה, על כך ש"הניח (עזב) ענוותנותו":
| אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ, מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח (קהלת י, ד). כי באתה לך ממשלה - אל תנח מידת ענוותנותך, ללמדך שכל המניח ענוותנותו - גורם מיתה לעולמו, וחטאת לדורו. וממי את למד? מזכריה, שנאמר (דברי הימים-ב' כד, כ): וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם: וכי מעל ראשי העם היה הולך?! - אלא שראה עצמו גדול מכל העם, חתן המלך[8] וכהן[9] ונביא ודיין - התחיל מדבר גדולות, ואומר להם: לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה', וְלֹא תַצְלִיחוּ וגו'. מיד - וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ. | ||
| -- קהלת רבה פרשה י; ילקוט שמעוני דברי הימים-ב רמז תתרפה; ועוד. | ||
[עריכה] סיפור היסטורי או "מדרש מקראי"?
יש מן החוקרים שסבורים, שסיפור זה - אשר לראשונה אנו פוגשים אותו בספר דברי הימים, מתקופת בית שני, ולא בספר מלכים הקדום יותר - אינו משקף התרחשות שהייתה, אלא מהווה מעין מבוא למדרשים שחז"ל הרבו לספר, שמבטאים פעמים רבות הרחבה סיפורית-מדרשית לפסוקים ידועים.
לטענת חוקרים אלו, הסיפור מהווה מדרש על הפסוק "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא" - דהיינו, נבנה על בסיסו, ולא שהפסוק נכתב בעקבות האירועים. עם זאת, סברה זו כלל אינה מוסכמת, שכן הבסיס העיקרי שלה - חסרונו של הסיפור מספר מלכים - הוא רעוע יחסית, כיוון שלספר דברי הימים היו מקורות היסטוריים נוספים שמהם הוא מצטט, ואין כל הכרח שתהיה חפיפה בכל הסיפורים ההיסטוריים בין הספרים.
[עריכה] הערות
- ^ כך מובא בפתיחה לאיכה רבתי כג. במקור המקביל, בקהלת רבה י, נאמר "כהן" ולא "כהן גדול", וכן בילקוט שמעוני דברי הימים-ב רמז תתרפה.
- ^ יש מפרשים, ש"בני" בלשון רבים משמש במובן של בן יחיד, כמו (בראשית מו, כג) "ובני דן חושים". פירוש אחר - יש בפסוק זה רמז להריגת שאר בני יהוידע יחד עם זכריה (רד"ק).
- ^ במדרש (מכילתא בשלח מסכתא דעמלק א) נאמר: יבואו אלה כפויי טובה (צאצאי עמון ומואב, שבבוא ישראל במדבר סירבו לאפשר להם מעבר בארצם, ובכך כפרו בטובה שעשה אברהם עם אביהם, לוט; ראו גם דברים כג, ה), ויפרעו מן יואש כפוי טובה.
- ^ וכן בפתיחתות דאיכה רבתי כג; קהלת רבה פרשה י; ועוד.
- ^ חלקים מן המדרש מובאים גם בתלמוד הבבלי גיטין נז ע"ב וסנהדרין צו ע"ב.
- ^ גיטין שם וסנהדרין שם.
- ^ נוסח דומה מופיע באיכה רבה: "אמרו עליו על דואג בן יוסף שמת והניח בן קטן לאמו, והייתה מודדתו בטפחים ונותנת משקלו זהב לשמים. וכיון שהקיפה מצודה את ירושלים - טבחתו בידיה ואכלתו. עליה מקונן ירמיה ואומר: אם תאכלנה נשים פרים וגו', ורוח הקודש צווחת ואומרת: אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא, זה זכריה בן יהוידע." (איכה רבה (בובר) ב, כ)
- ^ אביו, יהוידע, היה חתנו של המלך יורם, שהרי יהושבע, אשת יהוידע, הייתה בת המלך יורם (דברי הימים-ב כב, יא).
- ^ בפתיחה לאיכה רבה כג הגרסה היא "כהן גדול".
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- גלגולה של אגדת חז"ל (על דואג בן יוסף), פרופ' אביגדור שנאן, "דעת".
- בין שתי אגדות, הרב צבי שוורץ.
