הנס הכלכלי (גרמניה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

העיר העתיקה של קלן ב-1945. המבנה היחיד העומד על תלו הוא הקתדרלה של קלן. מימין לקתדרלה ניתן להבחין בהריסותיה של תחנת הרכבת, ובגשר הוהנצולרן, גשר הגישה המרכזי לעיר, השקוע במי הריין, וכך גם גשר נוסף (לחצו על התמונה להגדלה). מלחמת העולם השנייה הפכה את גרמניה לעיי חורבות, גם מבחינה כלכלית.

פועלים מפנים הריסות במערב ברלין; על הקיר שלט: "תוכנית חירום ברלינאית - סיוע מתוכנית מרשל".

בול גרמני שיצא לרגל עשור שנים למותו של לודוויג ארהארד

הנס הכלכלי (בגרמנית: Wirtschaftswunder) הוא כינוי מקובל לגל הצמיחה הכלכלית חסר-התקדים שעברו גרמניה המערבית ואוסטריה אחרי מלחמת העולם השנייה. את המונח טבע "הטיימס" הלונדוני ב-1950 (באנגלית: economic miracle).

[עריכה] רקע

ערך מורחב – גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה

בתום מלחמת העולם השנייה התמוטטה המדינה הגרמנית לחלוטין; רוב הערים הגדולות עמדו בהריסותיהן, התשתית התחבורתית - רכבות, גשרים, כבישים, שדות תעופה, נמלים - הושבתו ונהרסו, וכך גם מפעלים חיוניים אחרים. כשבעה וחצי מיליון גרמנים נהרגו במלחמה - רובם חיילים בגיל העבודה. זרם עצום של מיליוני פליטים גרמנים מן המזרח שטף את המדינה, ולרובם לא היה מקום לגור בו. על גרמניה הושתו פיצויים כבדים, בעיקר בדמות סחורות ומחצבים, וכן שירותים כמו חשמל. מחסור חמור בפחם בסוף שנות הארבעים, שפגע בכל מדינות אירופה, הביא למותם מקור של אלפי אזרחים. נוצר גם מחסור במזון, בין השאר בגלל פיקוח על מחירים, שהונהג עוד בימי הנאצים, וקיצבת המזון שחילקו בעלות הברית הייתה 1040 - 1550 קלוריות ליום.^[1]

פירוקן של תעשיות הפחם והפלדה במערב גרמניה על ידי בעלות הברית, שהוחלט עליו בוועידת פוטסדאם, הושלם פחות או יותר ב-1950, מתקני תעשייה הוסרו מ-706 מפעלי ייצור במערב ויכולת התפוקה של תעשיית הפלדה הצטמצמה ב-6,700,700 טונות. ^[2] חבל הסאר, שהייתה לו חשיבות כלכלית גדולה בזכות מרבצי הפחם שלו, לא הוחזר למערב גרמניה עד 1957.

בנוסף למכשולים הפיזיים שהיה על הכלכלה הגרמנית לעבור בדרך לשיקום, היו גם מכשולים אינטלקטואליים. בעלות הברית החרימו גם קניין רוחני בקנה-מידה גדול: את כל הפטנטים הגרמניים, בגרמניה ומחוצה לה. ידע זה שימש לחיזוק התחרותיות התעשייתית שלהן על חשבון זו הגרמנית, בכך שהעניקו רישיונות לפטנטים האלו לחברות במדינות הברית.^[3] מיד לאחר הכניעה הגרמנית, ובמשך השנתיים הבאות, ארצות הברית פעלה לפי תוכנית קפדנית כדי ללקט את כל הידע המדעי והטכנולוגי מגרמניה, וכן את כל הפטנטים. ג'ון גימבל, בספרו "מדע, טכנולוגיה ופיצויים: ניצול ולקיחת שלל בגרמניה שאחרי המלחמה", מגיע למסקנה ששווי "הפיצויים האינטלקטואליים" שלקחו לעצמן ארצות הברית ובריטניה מתקרב ל-10 מיליארד דולר.^[4] לשם השוואה, התמ"ג השנתי של ארצות הברית ב-1948 היה 258 מיליארד דולר; סך כל התשלומים במסגרת תוכנית מרשל היו 13 מיליארד דולר, שמהם קיבלה גרמניה 1.4 מיליארד. במהלך השנתיים שבהן הייתה תוכנית זו בתוקף, לא הייתה כל אפשרות לעסוק במחקר תעשייתי, כיוון שתוצאותיו של מחקר כזה היו זמינות באופן מיידי למתחרים במדינות אחרות, שממשלותיהם עודדו אותם להשתמש בתיעוד ובמתקנים הגרמניים. בינתיים, אלפים מטובי החוקרים הגרמנים הוצבו בעבודה בארצות הברית ובברית המועצות ("מבצע פייפרקליפ").

[עריכה] מערב גרמניה

הנס הכלכלי בגרמניה נגרם באופן חלקי כתוצאה מהסיוע הכלכלי מארצות הברית ומתוכנית מרשל, אבל בעיקר בזכות רפורמת המטבע של 1948, שבה הוחלף הרייכסמארק ששימש בגרמניה כהילך חוקי בשנות המלחמה במארק הגרמני, וכתוצאה מכך נעצרה האינפלציה הדוהרת. פעולה זו נאסרה באופן מפורש בשנתיים שבה הייתה בתוקף תוכנית מורגנטאו; תוכנית זו הורתה לכוחות הכיבוש האמריקאיים בגרמניה "...לא לנקוט בכל צעד לקראת שיקומה הכלכלי של גרמניה".

נוסף לרפורמת המטבע, הוסר הפיקוח על המחירים, שהונהג על ידי היטלר ב-1936. צעד זה הונהג על ידי לודוויג ארהרד, מראשי אסכולת Soziale Marktwirtschaft ("כלכלת שוק חברתית") שפעלה באוניברסיטת פרייבורג והייתה דומה בהשקפותיה לאסכולת שיקאגו של מילטון פרידמן. הסרת הפיקוח זכתה לביקורת חריפה ממפלגת SPD, אך היא הצליחה להביא לחיסולה של האינפלציה הסמויה שגרמה למחסור במזון.

הרפורמה במטבע נכנסה לתוקף ב-20 ביוני 1948, אחרי פרישתה של ברית המועצות מהשליטה המשותפת בשטחי הכיבוש. הרייכסמארק המפוחת הוחלף במארק הגרמני, מה שגרם להפחתה גדולה באספקת הכסף, ופגיעה בשווי רכושם של אנשים רבים. באותו שבוע הוחלט על הסרה כמעט מלאה של הפיקוח על המחירים, על אף מחאתם של ה-SPD. במקביל, הוחלט על הורדת מסים משמעותית. כל הצעדים האלה ננקטו עדיין תחת משטר כיבוש, כיוון שמדינת מערב גרמניה טרם הוקמה.

כתוצאה מהצעדים הדרסטיים, חוסל המחסור במזון כמעט באופן מיידי; המטבע החדש נתפס כבעל ערך, מה שהביא להפסקה כמעט מיידית של סחר החליפין בסחורות, ובעלי חנויות החלו שוב למכור סחורה בכסף. עליית יוקרתו של המטבע הביאה לפריון עבודה גבוה יותר ולהקטנת ההיעדרות מעבודה, מה שבתורו הביא להעלאת התפוקה.

"חיפושית" מודל 1949 - אחד מסמלי הכלכלה הגרמנית המתחדשת, שהפך ללהיט צרכני ברחבי העולם.

מלחמת קוריאה (1950-53) הובילה לדרישה מוגברת גלובלית של סחורות, והמחסור שנוצר כתוצאה מכך עזר להתגבר על ההתנגדות במערב לרכישת סחורות גרמניות. גם הסכם השילומים בין גרמניה וישראל עזר לתת לגיטימציה ליחסים מסחריים עם גרמניה. באותה תקופה היה לגרמניה מאגר גדול של כוח עבודה זול ובעל כישורים גבוהים, בין השאר כתוצאה מגירושם והגירתם של מיליוני פליטים (12-16 מיליון, על פי ההערכות המקובלות) מטריטוריות גרמניות-לשעבר, בעיקר במזרח אירופה. בזכות זאת הצליחה גרמניה להכפיל את ערך היצוא שלה לכפליים מערכו בזמן המלחמה. מלבד גורמים אלה, שעות עבודה ארוכות והגירתם (בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים) של מאות אלפי "עובדים אורחים" (Gastarbeiter) יצרו בסיס מוצק למפנה כלכלי.

החל מסוף שנות החמישים, נהנתה מערב גרמניה מאחת הכלכלות החזקות בעולם, כמעט ברמתה לפני המלחמה. גם הכלכלה המזרח-גרמנית הראתה סימני צמיחה חזקה, אבל לא ברמת המערב, בין השאר משום שברית המועצות המשיכה לגבות ממנה פיצויים בדמות משאבים חיוניים.

שמו של לודוויג ארהארד, ששירת כשר הכלכלה בקבינט של קונרד אדנאואר מ-1949 עד 1963, והפך מאוחר יותר לקאנצלר גרמניה, נקשר לעתים קרובות בהצלחתה הכלכלית של גרמניה אחרי המלחמה.

[עריכה] הנס הכלכלי ותוכנית מרשל

בניגוד לאמונה המקובלת, תוכנית מרשל, שתחולתה הורחבה כדי לכלול גם את מערב גרמניה לאחר שהתברר שדיכוי הכלכלה הגרמנית מעכב את שיקומה של אירופה כולה,^[5] לא הייתה הכוח העיקרי מאחורי הנס הכלכלי.^[6][7] אילו זה היה נכון, הרי שמדינות אחרות כמו בריטניה וצרפת (שקיבלו סיוע כלכלי גבוה יותר מאשר גרמניה מן התוכנית) היו אמורות לעבור "נס" דומה. לאמיתו של דבר, כמות הסיוע הכספי (בצורת הלוואות) שקיבלה גרמניה (כ-1.4 מיליארד דולר בסך הכול) מתגמד למול הסכום שהיה על הגרמנים לשלם כפיצויי מלחמה והסכומים שבעלות הברית חייבו בהם את הגרמנים כדי לכסות את הוצאות הכיבוש (כ-2.4 מיליארד דולר לשנה).^[8] ב-1953 הוחלט שעל גרמניה להחזיר 1.1 מיליארד דולר מן הכספים ששולמו לה. התשלום האחרון הועבר ב-1971.^[9]

[עריכה] אוסטריה

גם אוסטריה נכללה באזור הכיבוש של בעלות הברית (ובתוכנית מרשל), ולפיכך ניתן לראות אותה כחלק מהנס הכלכלי. באוסטריה חזרו להספק כלכלי מלא בעקבות הארכת שעות העבודה והלאמתן של כמה תעשיות חשובות (ביניהן חברת הפלדה Voest וחברת האלומיניום AMAG). בהשפעת רפורמת המטבע המצליחה של מערב גרמניה, החזירה גם אוסטריה למחזור את השילינג במקום הרייכסמארק. בשנות החמישים החלו להגיע מהגרי העבודה הראשונים מדרום איטליה ומיוון, כיוון שנדרשו פועלים נוספים כדי לשמור על התנופה הכלכלית.

[עריכה] הערות שוליים